מה שמצרים צריכה

מה שמצרים צריכה

מה שמבדיל בין ערב למערב

מה שמשותף לשינויים הפוליטיים שעובר המזרח התיכון הוא שהמהפכה שמתחוללת במדינות ערב לא הושלמה ואין מי שיודע מה צריך לעשות כדי שהעולם הערבי ילמד לעמוד על שתי רגליו. הסיבה למחדל זה פשוטה ביסודה: מאז תקופת הזוהר הקצרה ביחס של שיא השליטה המוסלמית בעולם שלפני מסעות הצלב מעולם לא הצליחה מדינה כלשהי בעולם הערבי לקיים את עצמה באופן שאינו מבוסס על שוד או על נדבות. למעשה מתבסס העולם הערבי מראשיתו על חשבון משאביה של תרבות המערב – ומעולם לא התרחשה בו מהפכה אמיתית.

כאשר לפני למעלה מ200 שנה שיחררה מהפכה כמו מלחמת העצמאות האמריקנית את ארה"ב משליטתה של בריטניה, כתבו העומדים בראשה מגילת זכויות שיסודותיה הפילוסופיים שרירים עד ימינו. ה"מהפכן" הערבי לא רק שאינו יכול לכתוב תעודה כזו – הוא בקושי יודע (אם בכלל) לקרוא... ויש יותר מערך סמלי לעובדה שמעולם לא התרחשה בעולם הערבי שום הפלה של שלטון עריץ לטובת שלטון טוב יותר.

אין יסוד עובדתי להניח שמבחינה תרבותית מסוגלת אומה ערבית לשפר את מצב אזרחיה; דעת הקהל של העולם המערבי, שהיא האחראית לכזבים כגון אלה, שופטת את האירועים הפוליטיים המתרחשים בעולם הערבי בכלים לא מציאותיים, המבוססים על אמונות טפלות דוגמטיות באגדות ומיתוסים כוזבים המציגים לעולם המערבי מצג-שווא של מהפכה שאיננו מבוססת כלל על עובדות מציאות.

למעשה, המשותף היחידי בין המהפכות שידע העולם התרבותי במאות האחרונות לבין גל ה"מהפכות" העכשווי שעובר (לכאורה) המזרח התיכון, הוא השלב הראשון, האלים באופיו: הפלת השלטון הישן. אך מה שעושה את ההבדל בין סוגי המהפכות הוא התשובה לשאלה: "מה עם החצי השני?" - ובזמן שהמהפכנים המערביים של "אביב העמים" היו מצויידים בתשובות רציניות שבאו מארגזי הכלים הרעיוניים של הוגי תקופת השכל, אין ל"מהפכן" הערבי של ימינו שום מושג ברור לגבי מהות השלטון שבו הוא חפץ.

בשל בורות זו נשלף המרשם הערבי הבטוח: אלימות. להמונים הנעים מן הכפר לעיר והיוצאים אל מרכזי הערים בעולם הערבי אין שום תכנית, דרך או מחשבה לגבי אלטרנטיבה פוליטית. כצאצאים הסטוריים של שודדים, גזלנים ומלחכי פנכה, שכל ההסטוריה שלהם מוכתמת בדם קרבנות, מכירים הערבים רק בכוחה של אלימות כבגורם שיש לציית לו בחיים, וכך הוא גם כאשר ניצבים הם אל מול אתגרים כלכליים המחייבים לספק פתרונות למצבים של רעב. זו הסיבה שבגללה, כאשר מתמוטטות מסגרות השלטון והממסד המערביים באופיים, אשר נוכסו על ידי מדינות ערב על דרך חיקויו של המערב, כל מה שנותר בשטח אינו אלא תרבות אוכלי האדם האפריקאיים אשר הוסוותה מן העולם למשך "תקופת הזוהר" של שלטון האיסלם.

זו, למעשה, הסיבה לכך שמדינה כמו מצרים, שעד לפני זמן קצר שיטתה בעולם כולו בהציגה את עצמה כמתקדמת, נחשפת בכיכר התחריר, אחרי שהיא מופשטת מהתמיכה הכלכלית והצבאית שסופקה לה על ידי אומות העולם התרבותי, במלוא ערוותה; מה שמתחולל לאחרונה בככר התחריר בקהיר אינו אלא מחזה ראוה שבו מציגה התרבות המצרית לעולם את היותה לא שונה מיתר בני אפריקה: שבט של מליוני פלאחים רעבים, שכמו שאר מזי הרעב האפריקנים אינם מסוגלים להאכיל את עצמם אם אין ידו המושטת של המערב מגישה לפיהם מזון.

מה שקורה במצרים בחודשים האחרונים חושף את העובדה שאין לאזרחיה שום מושג לגבי מה שעשוי להוציא את המדינה, הארץ והעם המצריים מהבוץ שבו הם נתונים. עובדה היא שעל אף שהאזרח המצרי הצליח להחריב את הממשל הקיים, אין הוא יכול להשלים את המהפכה – ולא נמצא בה שום אדם שמציג דרך אמיתית להביא את מצרים למצב של ארץ שיכולה לקיים תרבות אנושית למעשה, מצבה של תרבות מצרים הוא כה ירוד, עד שגם אם היה מופיע בה איש רוח בעל מושגים ורעיונות ברורים כדי להשיב באמצעותם על שאלה כמו "מה צריכה מצרים לעשות?" הוא היה מגלה – בדרך הקשה – כי מצרים מייצגת את המידה שבה קיים שפל תרבותי בכל המזרח התיכון: כי עובדה היא שלא קיימים במצרים דרכים, מסלולים או שיטות פעולה שבאמצעותם יכולים רעיונות חיוביים לנוע ממרכז כוח אחד למשנהו ולהתיישם במדינה באופן שיוכלו לשדרג את תעשייתה, לשפר את שווקיה ולשפר את המצב הכלכלי בה.

כל איש רוח בעל משקל יגלה, בהקשר זה, כי כדי להצליח בעשיית הדבר הנכון הנחוץ לאומה המצרית, כפי שנעשה הדבר במדינות העולם המתקדמות, לא די בפעולות של מחשבה ויצירה אלא יש גם צורך בתשתית תרבותית שתוכל ליישמן ואילו התרבות המצרית מפגרת ביותר ואיננה כוללת את התשתית הנחוצה לצורך הבאה לפועל של ערכים מופשטים מסוג זה.

היעדרה של תשתית כזו הוא פועל יוצא של ההשקפה הפוליטית המצרית, שבמשך זמן רב, ברוח העולם הערבי, ראתה את הצבא כגורם המרכזי בתרבות. מאז מהפכת הקצינים שהתרחשה במצרים בשנת 1952, שבה תפס הצבא את השלטון במצרים, לא הבין איש משליטיה כי אם הצבא "צועד על קיבתו" כדאי להפנות את הכלכלה למגמה של יתר עצמאות. כך קרה, שבמשך חמישים השנה האחרונות, שבהן התקיים העם המצרי על משאבי משלם המסים האמריקני, היו המצרים בגדר של שילוב בין שכירי חרב לבין מקבצי נדבות. בהקשר זה סייע מצבו הירוד של הפלאח המצרי להסתיר מפניו את העובדה שמצרים רחוקה מעצמאות.

כך, בשל פוליטיקה רקובה, אשר שילבה לאומנות, עריצות ובורות לגבי כלכלה, אשר בשיאה לא הבחינה בין יצרנות כלכלית לבין צרכי הבטחון הלאומי, הסתפקה מצרים באספקת מחסוריה המיידיים, ששולמו לה על ידי גורמים פוליטיים מן העולם החופשי. למותר לציין כי האמריקנים נידבו את משאביהם מבלי לתבוע מן הממשל המצרי ויתורים בתחומים כמו יתר חופש פוליטי וכלכלי והימנעות מפגיעה בזכויות האדם של אזרחיה. למעשה, מגמות כאלה יכולות היו לשפר ולשדרג באופן משמעותי את התרבות המצרית, ואולי אף לסייע לקיומה של כלכלה מצרית טובה יותר (מה שהיה מועיל, אולי, לשליט היחיד שלה לשמור על מעמדו ועל חייו). אך ברוח תרבות הכוח הערבית די היה להמון העם המצרי הרעב לפיתה להתגאות בעובדה שהצבא המצרי הוא הגדול ביותר באפריקה. סביר שאחרי ה"נצחון" על ישראל נראה היה למפקדיו, שביטאו את הבנת מצרים את העולם, שהתרבות והכלכלה פועלות "איכשהו" מבלי להזדקק לערכים כמו חופש, צדק ואנושיות, שבהם החזיקו המהפכנים במערב. במצב של היום, שבו זקוקה מצרים הדלה לתשובות טובות, אין לה אפילו את היכולת לנסח שאלות...

נתונים נוספים