דחייתו של היהודי על ידי הערבי

דחייתו של היהודי על ידי הערבי

לעתים, בסרטי הסברה לטובת ישראל, נשאלת השאלה: מדוע, מבחינת הערבים, אין מדינה קטנה כמו ישראל יכולה להתקיים? סביר בהחלט שהסיבה שבגללה אין הערבים מוכנים לכך טמונה כנראה במחשבה שלישראל היכולת לא רק לגדול בהרבה – כפי שקרה, למשל, במלחמת ששת הימים – אלא שיש בה את מה שמהווה את האיום הפוטנציאלי הגדול ביותר על קיומן של ארצות ערב: הצדק.

בכך, כנראה, טמון המפתח להסברת ההתנגדות הרבה שיש לערבים לקיומה של מדינת ישראל (ובמיוחד למודעותם לכך שמדובר במדינה שאמורה להיות ביתו של העם היהודי): איכשהו, יודעים הם, שהיהודים הם אויביהם מבחינה דתית, מה שאומר שהם מייצגים התנגדות לדרך החיים שלהם. לדבר זה יש משמעות שכנראה הערבי מודע לה רק באופן חלקי, אך היא בעלת מסרים נפשיים קשים עבורו: הוא יודע שביסודו של דבר, חייו של היהודי מנוגדים לדרך חייו של הערבי.

מדוע? כי ביסודו של דבר היהודי מקיים את עצמו על יסוד של פעולת חיים יצרנית. הערבי, לעומת זאת, איננו חש מחויבות כלשהי ליצרנות. דבר זה, שעליו קיימת בימינו עדות מתמדת ממוכנותם של הפלסטינים לחיות על יסוד חסדם של ישראל ו/או אומות העולם – ולאורך הסטוריה במוכנותם של הערבים לשעבד ולגזול עמים אחרים, אך לא להקים תרבויות של עצמאות כלכלית, הוא המאפיין היסודי והראשוני של תרבויות עריצות שהוקמו על ידי הערבים.

סקירה הסטורית תוכיח שגם את ההכנסות הגדולות ביותר שקיימות בידי עמי ערב מן הנפט מקבלים עמים אלה במחיר של סחיטה וניצול שהפעילו על העולם המערבי אחרי שחמסו (בלחץ אלים) את משאביו – כפי שעשו לאורך כל שנות קיום האיסלם. כך, לאורך כל ההסטוריה של קיומו, מתקיים האיסלם מניצולם של הנוצרים והיהודים, תוך שהוא מסרב להעניק להם את ההכרה בכך שהוא חי על חשבונם – שזה מה שיודע הוא יקרה בישראל אם יאפשר לה קיום עצמאי.

נתונים נוספים