כוחה של כאריזמה

כוחה של כאריזמה

על המיתוס הפוליטי המודרני

בעולם הפוליטיקה של ימינו בכלל, ובמתרחש בארצות ערב בפרט, אין בולט יותר מהסתירה המשוועת בין מה שקרה לנשיא מובארק לבין מה שמתרחש בסוריה או, במדוייק יותר, לדרך שבה בשאר אסד מחזיק מעמד על כסאו על אף שמה שהוא מעולל לעמו גרוע הרבה יותר ממה שעשה מובארק. אלה הזוכרים יותר מן ההסטוריה של הדור האחרון אינם יכולים שלא לחוש תמהון לנוכח אי השוויון שביחס כלפי מנהיגים אלה, במיוחד מכיוון שמצרים וסוריה היו, לאורך תקופה ארוכה, בעלות ברית, כפי שהתבטא הדבר במלחמתם המשותפת נגד ישראל.

נראה שאת המפתח ליציבות שלטונו של מנהיג באיזורנו יש לחפש בדרך שבה מתייחס אליו עמו, ומכיוון שההמון רחוק מלהיות שופט אובייקטיבי של מנהיגיו, נראה שמה שמשכנע את העם באיכות מנהיגיו הוא התדמית שיש להם בעיניו. לעתים קרובות ניתן לשמוע, בהקשר זה, את הביטוי "כאריזמה", המוענק למנהיג זה או אחר. ספק אם קיים אדם חי היודע את מה שמסתתר מאחורי מילה זו, אך אין ספק שהיא מבטאת את יכולתו של מנהיג להוביל אנשים ולשכנע אותם לבטוח בו.

לאחרונה, בעקבות הדחתו של מובארק מכס הנשיאות בארצו, ניתן היה לשמוע מפי לא מעטים את השאלה: "אז איך יהיה עכשיו לעם המצרי מה לאכול?" ברור כי שאלה מסוג זה, המבוססת על ההנחה שהנשיא הוא הדואג לתזונת עמו, תישמע מפיהם של בני אדם שחונכו להאמין כי שליטם של אנשים הוא גם מי שדואג לפרנסתם. אך בניגור לדעת רבים לא מדובר רק בפיגור ידיעתי, כי הרי גם במדינה מורנית ביחס כמו ישראל מחונכים האזרחים על ידי השלטון להאמין כי השליטים הם הדואגים לקיומם של נתיניו.

מול ההתנגדות הטבעית וההגיונית לרעיון זה, שמקורו בתפיסות ארכאיות, שכל בחינה מעשית תערער על אמיתותן, לא ניתן להתעלם מכך שבמשך השנים האחרונות, קשה ככל שיהיה מצבה הכלכלי-קיומי של מצרים, לא מתו עשרות מליוני המצרים מרעב. עם זאת, אין משמעות הדבר יכולת אפיית הלחם של הנשיא אלא יכולת ההבנה שלו את האיזונים שנצרכו לקיומה של מדינת מצרים. איזונים אלה כללו שמירה קפדנית על התנאים הרוחניים והחומריים לקיומה, החל מהסיוע והתמיכה החומריים שזרמו אליה דרך קבע מארה"ב וכלה ביציבות האיזון שבין הגורמים הדתיים והרעיוניים שבה.

המקרה של מובארק תואם באופן מובהק את רעיון הכאריזמה, שכן לא קיימת כל תכונה מובהקת באישיותו שיש בה כדי לגרום לעם להעריצו ובכל זאת הצליח הוא להביא את העם המצרי לחוש במשך תקופה ארוכה כי הוא האדם הנכון לתפקיד שבו החזיק. למעשה, במיוחד לאור גורלו הקשה שנתגבש לאחרונה, נראה כי היציבות שהושגה על ידו לא היתה פרי של מעשים מסויימים אלא של הימנעות מהם – ולא מן הנמנע שמובארק הרוויח את ה"שקט העשייתי" של שלטונו בכך שנזהר מלבצע את הטעות החמורה של קודמו ולבקר בישראל, שכן הדבר היה מקנה לו בעיני הלאומנים שבארצו את תואר הבגידה.

מבחינה זו נשענה כל השנים הללו יציבות שלטונו של הנשיא מובארק על ןירטואוזיות פוליטית מתוחכמת ועדינה ביותר, שכן נדרש ממנו לאזן בין מחוייבויותיו לעולם המערבי (שהבטיחו את הישרדותו החומרית של המצרי הפשוט) – ובכלל זה שמירה על קיומו של הסכם השלום עם ישראל – לבין מחוייבויותיו לרוח העם המצרי, אשר תבעה ממנו לשמור על ערכים כמו אינטרסים צבאיים, דתיות מוסלמית קיצונית, שמירה על עניני עדות אחרות הקיימות במצרים, וגאווה לאומית. מבחינה זו, הניגודיות העמוקה בין הקצוות, שהיתה מאפיין מובהק של הקיום המדיני המצרי, היוותה פצצת זמן, אשר הופעלה נגד הנשיא בדיוק בנקודה שבה עלתה על פני השטח הפוליטיים סוגיית שיתוף הפעולה הבטחונית והכלכלית עם ישראל. וזה, כנראה מה שהפך את הנשיא – בעיני המון העם המצרי – לבוגד.

דבר זה קשור למה שהחזיק כל זמן שלטונו של מובארק את מגדל הקלפים המצרי. כי מרקם עדין זה של גורמים רבים, אשר נשמר עשרות שנים במשטרו של מובארק, כלל גורם חשוב אחד שרק לעתים רחוקות נלקח בחשבון על ידי דעת הקהל בעולם המערבי, והוא הערכים שהוקרנו על ידי עצם אישיותו של הנשיא, שהוא הקרוי כאריזמה; בהיעדר מושגים מובנים יותר בעולם, נוהגים רבים לקרוא למכלול ערכים זה שביטא מובארק באישיותו בביטוי המעורפל "כאריזמה", אך כך או כך, עובדה היא שבמשך שנות כהונתו הרבות הצליח מובארק ללכת על החבל הדק שבין צרכיה המעשיים של כלכלת מצרים הרעועה לבין מילוי ההסכמים הפוליטיים עם המערב (ובכלל זה ישראל).

במהירות שבה פגה ופרחה לה היוקרה של הנשיא שהחזיק שנים כה רבות ברסן השלטון במצרים יש כדי ללמדנו רבות על כוחה של הכאריזמה במזרח התיכון. כי בחינה מקרוב של מאפייני ההתנהגות של העם המצרי, אשר הוסת להדיח את מובארק מבלי שיש ביכולתו להציע אלטרנטיבה ראויה (שלא לדבר על פתרונות רציניים לבעיותיה הכלכליות-קיומיות של אומה זו), במיוחד כשברור שמבחינה תרבותית אין מצרים מסוגלת לכלכל את עצמה באופן משמעותי, מותירה בידינו מפתח יסודי יציב אחד להבנת המהפך המצרי: ש"קסם" המנהיגות המצרי פעל כל עוד לא טעה המנהיג והתקרב יותר מדי למה שנחשב על ידי האזרח המצרי להשפעה מערבית או לשיתוף פעולה עם האוייב.

בהקשר המצרי ברור שאין צורך לנקוב בשמו של אוייב זה, ומעניין כי רק מעטים במערב בכלל ובישראל בפרט שמו ליבם לעובדה פשוטה ביותר שהיתה מונחת לפתחם מזה שנות דור: שהסכם השלום בין ישראל למצרים היה מאז ומעולם כלי ריק, שאינו מחזיק בתוכו כל תוכן אמיתי וקשר ממשי בין העמים; גם המצב שבו נשיאה של מצרים אינו מרשה לעצמו לבקר בישראל, במיוחד אחרי כמה אירועים שהביאו לניתוק או להחלשה של היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, מהווה הצהרה על סוג של מלחמה קרה שקיים ביניהן – ובמיוחד על רקע המתרחש במזרח התיכון בימים אלה, נראה שרגישותו רק מחכה לתירוץ שיצית אותה.

בבחירות האחרונות לנשיאות במצרים נעדר מהצהרות המועמדים יסוד רעיוני כלשהו שיהווה הצהרה על ראייתו את עתידה הערכי של מצרים. הקושי להחליט בין המועמדים נבע, בין היתר, מכך דאיש מהמועמדים לא ניחן בכאריזמה, כלומר בתדמית רעיונית-ערכית ברורה או ביוקרה מקצועית או אידיאולוגית כלשהי שהן היסוד לעימות פוליטי משמעותי (לפחות בעיניים מערביות). ביחד עם הדרך בה התנהלה המהפכה המצרית, שבמסגרתה הפגינו אלפי אזרחים ללא כל תכנית ברורה לעתיד או מערכת של עקרונות שעליהם ניתן להשתית משטר נכון יותר, איש אינו יכול – במצרים או מחוצה לה – להצביע על אישיות חיה כלשהי שעשויה לספק לעשרות מליוני המצרים אוכל או ערך אחר כלשהו, שכן הבעיה היסודית של העם המצרי – כמו זו של הסורי – היתה ונשארה זו של היעדר חירות. לאור האמור לעיל מצליח בינתיים אסד כל עוד מקפיד הוא שלא להתקרב בדרך כלשהי לישראל.

נתונים נוספים