מלחמה בלתי נמנעת

מלחמה בלתי נמנעת

פציפיזם כטירוף מקומי

היותו של האדם הערבי אנושי איננה עובדה שממנה ניתן להסיק כי ארצות ערב שואפות להשיג שלום עם ישראל או לסיים את מצב הסכסוך עימה, כי אין יסוד להניח שמדינות ערב אכן מייצגות את נתיניהן. למעשה, בגלל היות רוב משטריהן של מדינות ערב כפופים, במידה זו או אחרת, לרעיונות האיסלם, הדוחים כריתת בריתות עם העולם הלא מוסלמי, הערכים שהן מבטאות לרוב אינם אלה של היחיד הערבי אלא של הנהגתו הפוליטית ולפיכך לא מן הנמנע שהרעיון על שלום בין מדינת ישראל לעולם הערבי איננו מציאותי כלל. בהתאמה לכך יש להבין גם את הסכמי השלום שעליהם חתומה ישראל עם העולם הערבי כבלתי מבוססים מבחינה מציאותית וכמנוגדים לשלום אמת.

כעשרים שנה לאחר קום מדינת ישראל, מאז התחלף השלטון בה בשנות ה70 וראשי המדינה מן המגמה המנוגדת למסורת ישראל פינו את מקומם לנציגי הלאומיות הישראלית, החלו כוחות השמאל במדינה לטפח בציבור את חזון השלום כחלום לגיטימי ויותר מזה: כאפשרות מעשית לפתרון הסכסוך בין ישראל לשכניה הערבים. זהו היסוד לפציפיזם הישראלי, שהוא רעיון היסוד הפוליטי של השמאל החדש תרתי משמע.

בהתאמה לכך ועל יסוד תכלית פוליטית שמטרתה הברורה לקעקע את מה שקרא השמאל בשם ה"ימין" ולהציג את שוחרי הלאום הישראלי-יהודי כלאומני וככזה כשוחר מלחמה, החל מחנה השמאל להזכיר יותר ויותר את מושג ה"מלחמה הנמנעת" כמיתוס פרטי שבאמצעותו האשימו את המחנה הלאומי בישראל – הליכוד ואלה שלצידו – בהחמצת ההזדמנות להשגת הסכם שלום עם הערבים. בהתאם לכזב זה מאמין עד היום חלק מהציבור בישראל בקיומן של שני סוגי מלחמות בין ישראל לערבים: כאלה של "אין ברירה" וכאלה שניתן היה להימנע מהן (אם היו מנהיגי האומה רואים את טובת ישראל ולא את רווחיהם הפוליטיים כחשובים יותר).

את ההחמצה הדמיונית הזו טוו האידיאולוגים של יורשי תנועת העבודה הישראלית – מפ"ם, מפא"י וכל גרורותיהם בעולם הפוליטיקה הישראלית – על יסוד סיפורי בדים שדרכם הציגו לציבור הישראלי את הכזב הגדול הכפול שהיה למיתוס הנערץ עליהם עד היום: הכזב בדבר רצונם של הערבים בשלום עם ישראל ובדבר חפצו של הימין במלחמה .

בהתאם לכזב זה הוצע לציבור, בגרסאות שונות, הרעיון שהערבים הנלחמים בישראל הם שוחרי שלום, שהמלחמה נכפתה עליהם, שהפתרון היחידי לסכסוך עימם הוא הסכם שלום, ולפיכך שכל מה שעל ישראל לעשות הוא למצוא את הנוסחה הטובה ביותר שתתאים לרדיפת השלום הערבית. לפי המאמינים בחלום כוזב זה, החמיצה ישראל (לפי השמאל, בעיקר בהשפעת התוקפנות הלאומנית-דתית האופיינית לתומכי הליכוד, מסורת ישראל וחזון ארץ ישראל השלמה) פעם אחר פעם הזדמנויות להגיע לשלום אמת עם הערבים כאשר נמנעה בדרכים שונות לממש את האפשרות להתחמק ממלחמה ולבחור בשלום.

ברוח גישה זו היו כל המלחמות שפרצו לאחר 1967 מלחמות של "יש ברירה", כלומר כאלה שניתן היה להימנע מהן. אמונה טפלה זו נסמכה על אדני עובדות דמיוניות, תלושות מהמציאות, שמקורן במאוויי לב יותר מאשר באמת, ובראשן המחשבה שיש במציאות הפוליטית יישות מציאותית כמו אומה ערבית המוכנה להתקיים בשלום עם ישראל.

לצורך חשיפת היותה של יישות כזו בגדר פרי דמיון כל מה שיש לעשות הוא לבחון את הסכם השלום עם מצרים, למשל; בזמן שבו רודפי השלום מן השמאל רואים בהסכם זה הוכחה לנצחון דרך השלום על דרך המלחמה, מציגה בחינה לעומק של היבטים שונים שלו דווקא את היותו של "שלום" זה לא יותר מאשר צורה, שלב או מצב של מלחמה קרה.

תכנה של המלחמה הקרה בין ישראל למצרים, הקרויה "הסכם שלום", איננו מכיל אף אחד ממאפייניו של שלום אמיתי בין בני האומה הישראלית-יהודית והאומה הערבית-מוסלמית. למעשה, אין בו כל אפשרויות להתפתחות מערכות יחסים קרובות בין ישראלים למצרים ברמה אישית בין אזרחי ולפיכך אין כמעט התפתחות של קשרים רבים בין אזרחים ישראלים למצריים בתחומים כמו תרבות, מסחר או ידידות אישית, ואף על פי שישראלים עושים לעתים את דרכם למצרים לא ניתן לראות בישראל אזרחים מצריים. במציאות, כל בחינה של תכניו המעשיים של הסכם זה מציגים אותו ככלי ריק שהומצא על ידי מדינאים לצורך הפקת רווחים פוליטיים על יסוד שקר מוסכם. הדבר מראה שהסכם השלום בין ישראל למצרים איננו אלא הבטחה כוזבת שיש בה כדי לערער מיסודו את כל רעיון השלום ואת קיומו בפועל ולפיכך גם הונאה מתוחכמת של אזרחי ארצות אלה לגבי היותו מציאותי.

כמו כל סוג של תצוגה כוזבת, גרם הסכם מזוייף זה לכל המעורב בהסכם - לישראל למצרים ולארה"ב, האחראית לנישואין כוזבים אלה - למאמצים גדולים של טיוח האמת ושל הצגה שקרית של המצב השורר בין ישראל למצרים אויבתה כמצב של שלום בניגוד לעובדות הנוגעות לדבר, המעידות על קיום מצב מתוח ומעורער ביניהן.

לתועלת המפוקפקת שיש בהסכם זה בעובדה שמאז קיומו לא התקיימה מלחמה פעילה בין ישראל למצרים יש להוסיף גם את קיומם הדומה לכך של ההסכמים עם ירדן והרשות הפלסטינית. בכל אלה קיימים תסמינים המעידים על כך שאין בהם יחסים של שלום אמת אלא שהם עולים בקנה אחד עם מגמות פוליטיות. העיקרית בהן היא, כפי שצויין לעיל, השירות שמעניק הכזב הדמיוני בדבר שאיפת השלום הערבית למדיניות השקר השמאלנית.

אין דבר זה אומר שאף אדם בעולם הערבי איננו חפץ בשלום עם ישראל, אלא דבר אחר לגמרי: שמבחינה מציאותית, שבויה התרבות הערבית בערכי תרבות שבראשם האיסלם עד כדי כך, ששום מדינה ערבית איננה יכולה לפעול באמת למען השגת שלום. דבר זה נובע ראשית לכל מכך שהאיסלם אוסר עקרונית על קיומו של שלום עם ה"לא מאמינים".

האיסור המוסלמי העקרוני על השלמה עם חברה לא מוסלמית הופך כל הסכם שלום המושג בין מדינה מוסלמית למדינת ישראל ללא יותר מאשר שלב אחד באיסטרטגיה של מדיניות מלחמתית כוללת – וכך מבינים אותה אזרחי המדינות המוסלמיות הנלחמות נגד ישראל. מבחינה זו חשוב לאזרחי ישראל להטמיע בתודעתם, כעובדת מציאות השקולה לקיומו של שקר או שגעון בנפשו של אדם לא מוסרי, כי האדם הערבי-מוסלמי איננו רואה מבחינה רעיונית באור חיובי או מעשי את קיומו של מצב שלום עם ישראל לזמן ארוך.

למותר לציין כי הכרה כזו בעובדת מציאות זו עומדת בניגוד לתפיסת השלום הקיימת בחוגים הדוגלים בה בישראל ומציגה אותה כסוג של טירוף שבעיני רופא הנפש תהיה שקולה לכל סוג של התמכרות אנושית לרעיון לא מציאותי, המביא נזקים לכל הסובב אותו. בהקשר זה ניתן לומר כי הרעיון הפציפיסטי, ביישומו לסכסוך במזרח התיכון (ואפילו למערכת היחסים הכלל עולמית בין העולם המוסלמי לעולם המערבי), מבטא לא יותר מאשר סוג של ניתוק מסוכן מן המציאות, שיש לראות את המחזיקים בו כלוקים בנפשם, כמפגרים מבחינה התפתחותית – או כנוכלים ערמומיים שמטרתם מנוגדת לטוב.

ברוח זו יש להטיל ספק במידה שבה כל ההסכמים עם העולם הערבי שישראל מעורבת בהם – הן אלה שעליהם חתמה והן אלה שעליהם היא מבקשת לחתום בעתיד – הם אמיתיים. בחינת העובדות הקשורות להסכמים אלה מראה שאין, למעשה, יסוד להניח שבארצות ערב בכלל ובאלה המסוכסכות עם ישראל בפרט יש קיום לרעיון השלום הדומה לקיומו במדינת ישראל; במצרים ובירדן, למשל, קיימת התנגדות רבה לשלום עם ישראל בין חוגים אנטי-ישראליים, הקרויים במערב "אופוזיציוניים" כדי ליצור את הרושם שיש במדינות כמו מצרים וירדן מערכת פסוודו-מערבית של שיח ועימות רעיוני פנימי. ברשות הפלסטינית ובשלטון החמאס המהוות, למעשה, חלק מההסכמים שעשתה ישראל באוסלו, לא קיימת כלל באוכלוסיה מגמה של אהדה כלפי מדינת ישראל, שלא לדבר על כך שההנהגה המקומית באיזור זה מקפידה על ליבוי קבוע של הטפה לשנאה נגד ישראל הן במערכת החינוך ובתקשורת, הן במרכזי הדת והמסגדים בישובים והן בחוגי השלטון.

זה האחרון, כדי לשמור על יציבותו הן בעיני נתיניו והן בעיני העולם הערבי, חייב להציג תדמית אנטי ישראלית/יהודית מטעמים של שרידות פוליטית, תוך שהוא דואג שלא לאבד את הלגיטימציה שלו בעיני העולם הערבי ובכלל זה ארגוני הטירור. בכל מקרה מהווה הדבר הוכחה לכך שאין קיום מעשי לרעיון השלום בין הערבים וכל קוספציית השלום וחזון השלום הנפוצים בישראל ובמערב, החביבים על השמאל והעולם אינם אלא פרי דמיון פורח, מצאצאיו של הטירוף הפציפיסטי.

אם תאומץ בישראל הכרה מציאותית כזו בהיעדר יסוד מציאותי לשלום עם הערבים היא תביא מהפכה כללית בכל ההשקפה הפוליטית הקיימת במזרח התיכון ותשנה מן היסוד את כל האיסטרטגיה הפוליטית של המעורבים. דבר זה יקרה במיוחד בכך שהוא ישמיט מידי אויבי ישראל והמערב את כלי הנשק הראשי שבאמצעותו הם מתעתעים בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט מזה דורות. לדבר זה תהיינה כמה תוצאות: ראשית לכל היא תביא לחסכון בכל המשאבים האדירים המבוזבזים על ידי אזרחי ישראל לריק מזה שנים רבות במלחמת השקר האכזרית הקרויה "שלום". שנית – ולא חשובה פחות – תהיה להכרה זו השפעה על תפיסת המלחמה של כל אלה שבהם נלחם העולם הערבי, החל מישראל וכלה בעולם החופשי. זו תתבטא קודם לכל בהכרה שהמלחמה נגד הערבים קיימת ממילא במלוא עוזה במזרח התיכון מזה מאה שנה, שהיא בלתי נמנעת ושאין טעם באימוץ הרעיון ההזוי שיש ביד ההסכמים שחתומים עם האויב כדי לפתור אותה, אם אין זה רוצה בשלום.

כמו ישראל יבין גם שאר העולם המערבי שהמלחמה העכשווית בין הערבים לאויביהם איננה אלא זו המתחוללת כבר מאות בשנים בין האיסלם לבין כל הלא-מוסלמים על פני העולם כולו. הכרה בעובדה זו, שמשמעותה ויתור על השאיפה לשלום עם העולם הערבי כפתרון, תביא את הפציפיסטים לידי ייאוש וחרדה, כאילו נידונים אנו למלחמה לנצח. אך מסקנה זו נובעת רק מהחשיבה המסורתית שגורסת שאין פתרון למצב מלחמה קיימת מסוג זה יש בין העולם המוסלמי לנוצרי, על אף שהפתרון למלחמה היה מאז ומתמיד פשוט למדי: נצחון. ולא סתם נצחון, אלא נצחונו של הצדק על אי הצדק. במוקדם או במאוחר יוכר אי הצדק של העולם המוסלמי-ערבי, ובצמוד להכרה זו גם יכיר העולם בכך שיש להכניע את כל מניפי חרב האיסלם ולהעניש את המאיימים במלחמה. על העולם הערבי ללמוד כי ניתן לנצחו ועל ישראל ללמוד כי הדבר שאליו ראוי להתכונן איננו מלחמה חסרת תכלית אלא מלחמה שתכליתה נצחון, כי נצחון הצדק הוא מה שאינו נמנע באמת.

 

נתונים נוספים