בין הכסאות

 

בין הכסאות

על הצדקת ההיאחזות בקרקע א"י

 

האזרח הישראלי החילוני מתקשה בימים אלה להחליט בין המחנות הנאבקים על הגירוש, מי מהם צודק, כי המחנות מצהירים זה לעומת זה כדלקמן:

האחד, התומך בהתנתקות, רואה את המדינה כאלוהים ואומר "המדינה נתנה והמדינה לקחה. המתיישבים נמצאים היכן שהם נמצאים כי המדינה שלחה אותם לשם לתפקיד מסויים והנה הסתיים התפקיד. זהו! מספיק!"

השני, המתנגד להתנתקות, טוען להגנת עמדתו כי את אדמת ארץ ישראל נתן הקב"ה לעם ישראל וכל מסירת חלק ממנה מנוגד, על כן, ליהדות.

החילוני נופל בקלות בין כסאות אלה, כי הוא איננו פשיסט כמו הראשון וגם אינו דתי מאמין כמו השני:

קל לו לראות איך הטיעון הראשון מבוטל, מבחינה מוסרית, בשל העמידו את המדינה, בדרך לא צודקת, מעל ליחיד. אך קשה הדבר לראות איך היהודי המאמין מסוגל לשכנע את מי שאיננו כזה בתוקף הטיעון שלו, כי הבטחת האל תופשת רק את זה שמאמין בספר הספרים ובכל ההבטחות המופיעות בו – וזה הרי אינו כולל את החילוני.

בנוסף לכך, כדי להאמין שלא תהיה התנתקות רק על יסוד הפרשנות האמונית לספר, יש צורך למחוק מן התודעה את כל הזכרון ההסטורי לגבי אסונות שקרו לעם היהודי, על אף ובניגוד לאמונת בניו. במלים אחרות: אין די באמונה, ואפילו היא לוהטת, כדי לשכנע.

ויש קושי נוסף, גדול ביותר: חלק מן המאמינים הדתיים, מאמינים אף הם בעליונות המדינה על היחיד ותומכים בה. יתרה מזו: חלק מהמתיישבים חובשי הכיפה אף סוברים שהמדינה היא באמת השליח אשר יישב אותם בארץ המדבר שבה הם נמצאים היום...

אז איך פותרים את הבעיה?

קודם כל יש לבדוק את המעמד המוסרי של ציווי העקירה. לצורך יש ללכת אל החלל שבין ה"כסאות" שלעיל. שם אין צורך ליפול וניתן לעמוד בשתי הרגליים על קרקע מוצקה שנכונה למי שמוכן לוותר על אי המוסריות שמחד ועל הטעות שמאידך: על אי המוסריות המציגה את היחיד כנחות מן המדינה – ועל טעות הפרשנות האמונית הסוברת כי הצדקת ההיאחזות בקרקע תלויה בהבטחה האלוקית, ולא היא:

כדי להצדיק את ההיאחזות בקרקע א"י אין די בישיבה עליה; יש צורך בישיבה צודקת.

ישיבה צודקת בקרקע מתחילה בכך שהיא צריכה להיות ישיבה שמצדיקה את עצמה כישיבה יצרנית. דבר זה מחוייב על ידי חוקי המציאות האובייקטיבית ועל ידי ההלכה היהודית גם יחד.

במונחים מציאותיים, ישיבה יצרנית על שטח אדמה היא ישיבה שמשתמשת בו בצורה שקודם כל לא פגעה בזכויותיו של אדם אחר שהקרקע שייכת לו ולאחר מכן בצורה שמנצלת את האדמה ומממשת את כוחה לכלל פעולה על ידי שימושיות.

במונחים יהודיים, של אמוניות תבונית, ישיבה מוצדקת על קרקע בכלל – וקל וחומר על קרקע ארץ ישראל – היא ישיבה שיש בה גאולת הקרקע. כלומר: עבודת האדמה בצורה שמביאה את הקרקע ממצב של כוח למצב של פועל, ישיבה שמעבדת את אפשרויות הקרקע ומממשת אותם.

בנוסף, היהדות מספרת לנו, בין היתר, כי אדמת ארץ ישראל היא אדמה הרגישה במיוחד לאי מוסריות והיא איננה מאפשרת ליושבים על אדמתה טווח גדול של חטא; יותר מפעם אחת בהסטוריה גרמה ארץ ישראל ליושבים עליה – ובכלל זה ליהודים מאמינים – לגלות מעל פניה. פעמים רבות עברה ארץ ישראל מיד ליד ופעמים רבות מצאו אותה אלה שבאו להתיישב על אדמתה כשהיא שוממה וחרבה.

כמובן שלאור זה, מהווים השפע והפריחה שהצליחו המתיישבים להפיק ממנה בעשורים האחרונים עדות לכך כי אדמות אלה היו ראויות לעם היהודי. עם זאת, צריך העם לשאול את עצמו אם היו חטאים שביצע, אשר בגללם נגזר עליו לעזוב אדמות אלה. חטא כזה, למשל, יכול להיות האמונה שהאמינו חלק מן המתיישבים בכוחה הכל יכול של המדינה - אם כך, הם צריכים להתחרט על חטא זה, כי יש בו אי מוסריות שמאיימת היום לא רק על ישובי גוש קטיף אלא על כל שאר ישובי הארץ.

כי הנחיצות בבירור מקיף של זכויות המתיישבים על הקרקע גדולה היום, לפני העקירה המתוכננת, יותר מאי פעם; בירור מקיף זה עשוי להציל את המתיישבים, אם לא מבחינה חמרית אז, לפחות, מבחינה רוחנית. לאלה מבין הלא-מאמינים, המתלבטים באם לתמוך בהם, חשוב בירור זה כדי לדעת אם המתיישבים אכן ראויים לתמיכה.

בענין אחרון זה חשוב להעיר כי אחד הדברים המרפים את ידי התומכים הוא טיעון החולשה: חולשתם של המתיישבים מול המדינה המתכוונת לעקור אותם מעל אדמתם ולפגוע בזכויותיהם. חולשה זו איננה טיעון צודק. צדקתו של הטוען לזכות איננה יכולה להיתמך בעובדה שהוא חלש או חסר נכסים יותר משתתקבל טענה זו אם תישמע מפיו של גנב. טיעון החולשה הוא, למעשה, טיעון נוצרי, המעניק את הזכות למי שאיננו בעליה.

על בעל הזכות האמיתי לטעון לזכותו על הקרקע מהסיבה הראשית שנמנתה לעיל: מתוקף העובדה שהיושב עליה עשה בה שימוש יצרני ושהוא זה שגאל אותה – מתוקף העובדה שהוא אשר הביא את הקרקע לכדי מימוש ובכך קנה עליה זכות.

ואגב כך, יכולים אנו לראות איך נקודת זכות זו היא גם, מנקודת מבט יהודית, מימוש של הבטחה אלוהית; אין ספק שמימושה של א"י על ידי היהודי המאמין צריך להיעשות על ידי קניה כזו או אחרת (כפי שעשה גם בעל הבטחה מאמין גדול אחר – אברהם אבינו – כשבא לקנות את מערת המכפלה והחליט לעשות זאת במיטב כספו – פרי עמלו).

זכות מסוג זה, כזו הנקנית על ידי מימוש באמצעות עבודה יצרנית, תהיה מקובלת על כל מי שחפץ בהוכחת זכות אמיתית: דתי או חילוני, מאמין בהבטחה הלוקית או בזכויות האדם.

מאידך, כל מי שידחה אותה יהיה, בהכרח, מי שאיננו בעל זכות אפילו על יכולת ההבנה של מצב החזקה בזכות...

נתונים נוספים