בכוח הצדק

 

בכוח הצדק

 

נותן הטון ביחסים שבין ישראל לאויביה הוא העקרון הדיפלומטי הקרוי "פשרה"; מקובל בעולם של היום שהמטרה העליונה בכל סכסוך, הערך שאליו שואפים הצדדים בכל מלחמה, הוא "שלום" – ומשמעותו המעשית של זה הוא צורה מוסכמת של שביתת נשק בין הצדדים המעורבים בסכסוך.

למעשה, בעולם הדיפלומטי של היום, שבו מקובל כי ארגונים כמו האו"ם משמשים כבוררים, מתווכים ומפשרים, אין שומעים כמעט על צדק. מסיבות שונות, שחלק מהם קשור, אולי, לשרשים הפילוסופיים של התרבות העכשווית, נתפסת הדרישה לצדק כנאיבית – וגורמים רבים דואגים גם להציגה כבלתי מעשית.

במובן זה, ניתן להבחין בעולם המדיניות בפחיתות ערך חזקה של מושג הצדק, שהתרחשה בדורות העכשוויים לטובת מושג ההסכם. פחיתות ערך זו הביאה לירידתו של מושג הצדק מן הבימה העולמית – ולפיכך לזניחתו של כל מי שמעורב במאבק את השאיפה להגיע לפתרון צודק של הבעיה שבפניה הוא ניצב.

אך הקשר בין האדם למושג הצדק אינו ניתן לניתוק. הסכם פשרה כפוי בין צד צודק לצד לא צודק פירושו מעשה לא צודק, ואף אם הדברים לא נאמרים בצורה מפורשת, לא ניתן להתעלם מהם. הנטיה של הדיפלומטיה העולמית להסדרת סכסוכים על יסוד פשרה משמעותה תנועה למצב של אי צדק ממוסד.

זהו, למעשה, מצבה של ישראל; מנצחת או מפסידה, היא אינה זוכה להכרה מפורשת כצד הצודק במלחמותיה. לכן כל ההסכמים שבהם היא מעורבת – וזה כולל את הסכמי השלום – הם הסכמי פשרה, אשר אינם צודקים.

בלי צדק לעולם לא יכולה להיות יציבות ביחסי בני אדם או אומות. בין צדדים מסוכסכים יכול להתקיים מצב של בירור או משפט הקודם לצדק, אך לא ניתן לוותר לחלוטין על צדק, אם יש ברצונם להגיע למצב הצדק שהוא, ורק הוא, שלום אמת.

מצב של צדק הוא מצב שבו, אחרי שנערך בירור מפורט של סוגיה בעייתית, מתקבלת על ידי שופט אובייקטיבי החלטה שבה מוסדרים הצדדים הלא צודקים של הסוגיה, כלומר שהגורמים לנזק משלמים על מה שגרמו והניזוקים מפוצים. זה לא מה שקרה בהסטוריה של מדינת ישראל מאז קומה ועד היום – כולל הסכמי השלום שערכה.

הארגונים הבינלאומיים או הכוחות הפוליטיים החזקים אשר דחפו את ישראל לצורות של פשרה, שבתחילה הוגדרו כ"הפסקות אש" ומאוחר יותר כונה חלק מהם "שלום", לא דאגו לצד הצדק שלהם והתוצאה: חוסר יציבות. הדברים נכונים לגבי כל הסכם שיש בין ישראל לשכנותיה.

דבר זה כולל אף את מצרים; עימה יש לנו הסכם הקרוי "שלום", אך למעשה הוא איננו אלא צורה של "הפסקת אש", כי הוא חסר את גורם הצדק; מצרים לא פיצתה את ישראל מעולם על הנזקים הכבדים שגרמה לה בנפש וברכוש. התוצאה היא שלום "קר" שאמנם אין בו לוחמה, אך אין גם יחסים תרבותיים האפייניים לשלום, ועל פי כל הסימנים, קשור הדבר לכך שאנשי השלטון, הרוח והדת של מצרים אינם חשים שההסכם צודק.

סביר שאחד מהדברים שממשיכים להניע את מנוע השנאה של אויבי ישראל, הוא הרעיון שישראל אינה צודקת – ושיש אי צדק בהסכמים שעליהם היא חתומה. מדיניותה של ישראל תומכת ברעיון זה על ידי הסכמתה הקבועה להסדרים בשם ה"ריאל-פוליטיקה".

מה שישראל אינה מקפידה להצהיר עליו בכל הקשר הוא שהיא צודקת. כאשר היא אינה עושה זאת, היא מצהירה, למעשה, שהיא איננה צודקת. באופן אבסורדי יש, אולי, מקום להודות לאויבינו על כך שהם אינם מרשים לעצמם להתפשר על הצדק; כך או אחרת, הם מציגים את הסכסוך בצורה שממנה משתמע תמיד שהצדק עימם ושישראל היא החוטאת.

מנהיגי העולם החפשי – ובמיוחד הגורמים שבו אשר תומכים בפשרה מוסרית – טועים בהבנת האומה הערבית בנושא זה: הם רואים את התביעה של הרחוב הערבי לצדק כנאיביות ואת הפוליטיקאי הערבי כמי שנכנע לדרישה זו על בסיס של פוליטיקה מעשית; הם אינם מכניסים לתוך הנוסחה את העובדה שישראל היא הצד הצודק שבסכסוך.

ישראל תומכת בדיפלומטיה שאיננה מדגישה את צדקתה אם מתוך מחדל פעיל ואם על יסוד הנחה מוטעית: ההנחה שישראל הדיפלומטית מסכימה עימה במדיניותה, היא שהצדק אינו מקובל בעולם הדיפלומטיה הבינלאומית כערך שיש להתחשב בו.

דבר זה אינו נכון – אבל אפילו אם היה, זאת לא היתה סיבה לוותר עליו. במיוחד לא כשאנחנו צודקים במלחמתנו. לפחות מאז קום המדינה מותקף עם ישראל בארצו על ידי אויביו; ישראל חייבת – קודם כל לעצמה – לא לשכוח שמלחמתה צודקת, ושבכל מלחמותיה היא עסקה בהגנה עצמית. בשיקולים והערכות של עתיד ישראל, שומה על מנהיגיה לזכור כי מעשית, אין במציאות כוח גדול יותר מכוחו של הצדק.

מלחמתן של אויבות ישראל כנגדה נערכת בשני מישורים – החומר והרוח – ובמישור הרוח מכוונת מלחמתן של אויבות ישראל למטרת השכחת הקשר בין ישראל לצדק. לו רק מסיבה זאת, יהיה אשר יהיה, אסור לישראל לשכוח שמלחמתה צודקת. מטרה רוחנית זו חשובה, עקרונית ומכריעה יותר מכל מטרה בקרב, כי היא מה שמביא הצלחה בקרב.

כל ההישגים בשדה הקרב נמדדים, מתפרשים ומוערכים בהתאם לאמת המידה של ההקשר הכללי, וזה נקבע לפי מידת הצדק שבה מחזיקה ישראל.

ישראל צודקת היא ישראל חפשית: היא רשאית לנקוט בדרך שנראית לה ראויה להגן על עצמה, והיא אינה חייבת דבר לצד שאינו מכיר בזכות זו. זו זכותו של הצד הצודק במלחמה לקבוע את הדרך שבה יגן על עצמו. לכן, אין זה צודק שישראל תשתתף בהסכמי פשרה.

אויבי ישראל, לעומת זאת, שהם הצד הלא-צודק במלחמה, אינו רשאי לקבוע דבר - והסיבה לכך היא היותו אחראי לה. על הלא-צודק להיות אחראי למעשיו ולשלם בהתאם.

להגנתם, אויביה של ישראל טוענים בדרך כלל לזכות הגנה עצמית נגד ישראל התוקפנית. זה נכון שזכות ההגנה העצמית היא ביטוי של צדק, אך פעולה יש לשפוט לפי ההקשר הכולל ולא במנותק ממנו. במקרה של אויבי ישראל, מה שהם מציגים כהגנה עצמית איננו כזה. סקירת ההסטוריה של הסכסוך המקומי מראה כי הערבים הם שפתחו במלחמה נגדה.

על כך מבוסס הצדק של ישראל – ובכך שהיא צודקת תלוי כל עתידה הפוליטי.

נתונים נוספים