בריחה

 

בריחה

או: תבוסה ובוגדנות בשם חופש

 

ראיתי לאחרונה סרט על רקע מלחמת ויאטנם. נצחונו של גיבור הסרט, קצין אמריקני, התבטא בכך שהצליח להימלט עם חבורת חיילים אמריקניים ממחנה שבויים ויאטנמי בעיצומה של המלחמה. תמונת הסיום של הסרט מתארת את הצלחתו להעלות את קבוצת החילים שעימו למסוק הימלטות, זמן קצר לפני שחיילי הויאטקונג המתקיפים מצליחים להגיע לטווח יעיל של כלי היריה שלהם.

חשבתי על כן שהדבר אפייני לעיסוק האמריקני במלחמת ויאטנם דוקא, כלומר שאף פעם לא ראיתי סרט על מלחמת העולם השניה שמסתיים בכך שחיילים אמריקנים בורחים מן הגרמנים... במלחמת העולם השניה התכלית היתה נצחון, לא שרידות. ההבדל בין שנות הארבעים לשנות הששים, הבדל של דור אחד, הוא הבדל של היפוך מגמות.

הבדל דור היפוך מגמות זה מציג את חוסר יכולתם של אלה שיצאו למלחמה נגד גרמניה הנאצית להתמודד רעיונית – ועל-כן מוסרית – עם הרפתקאת הגבורה של חייהם. בשל עיקרי המוסר הנוצרי לא יכול היה הדור הגיבור אשר הביס את המפלצת הנאצית להעביר ליורשיו את ההצדקה המוסרית למעשיו. תחושת האשמה הנסתרת של הנוצרי הכריעה את הדור הבא ומה שהחל כבלימת התנופה האמריקאית מול הגוש הסובייטי הביא למשבר מוסרי ולכשלון הבוגדני של ויאטנם.

זה, למעשה, גם מה שקרה בישראל; ישראל נמצאת היום בתקופת "ויאטנם" שלה; גבורת חייליה – אם נשתמש בכלל במושג "גבורה" – איננה נמדדת בהצלחתם להביס את האוייב אלא בהצלחתם להישאר בחיים. יותר לא דורשים מהחייל להילחם או לנצח, יותר לא מדובר במלחמה צודקת - והאוייב יותר איננו צר ורועץ שיש לסגור עימו חשבון. סיסמת החייל הצה"לי ה"פשוט" היא "להישאר בחיים כדי לחזור הביתה בשלום"; בעל הדרגה הגבוהה, לעומת זאת, מחזיק בסיסמה "להישאר במעמד כדי לקבל קידום, "עליה בסולם הדרגות" בפי העם. שתי סיסמאות מנוגדות אלה אינן סיסמאות של צבא ישר המנהיג מלחמה נכונה, מלחמת הצד הצודק למען הטוב וכנגד הרוע שהתקיף אותו.

היום יגידו רבים מאזרחי ישראל, בתגובה לדברים אלה, כי גישה המבקשת לנצח במלחמה ולהביס את הרע היא "אנכרוניסטית" במקרה הטוב ולא-מעשית במקרה הגרוע. אסור לטעות ולתת לאנשים את הכבוד המינימלי שראויים לו התמימים, הטפשים או ה"ריאל-פוליטיקאים". אלו אינן טעויות תמימות – לא בהקשר שבו הן מופיעות. בדיוק אותו הגיון שקובע שחייל המסרב פקודה באמצע קרב הוא בוגד, קובע כי היוצאים כנגד מלחמתו הצודקת של עם ישראל בעיצומם של ימי מלחמה אלה, אינם אלא בוגדים.

ה"אולי" וה"אם" הפילוסופיים אשר מקום מכובד להם באקדמיה, כמוהם כנשק שהמחזיק בו יכול לחוש מוגן רק עת הוא נמצא במעבדת הייצור, אך הוא אינו יכול להאשים איש אם הוא נפגע אחרי שיצא עימו אל שדה הקרב וכיוון אותו אל בני אדם חיים. זה שמאיים בנשק, מילולי או אחר, על חייהם של בני אדם, צריך להיות מטורף גמור כדי לדרוש מהם שלא יממשו את זכות ההגנה העצמית המיידית שלהם. בדומה לכך ועפ"י אותו עיקרון, ההתנגדות ה"אינטלקטואלית" למלחמה איננה לגיטימית כשהיא נעשית בעיצומה של המלחמה. בזמן כזה כל התנגדות פנימית מגבירה את כוחו של האוייב ומסכנת את חיי הלוחמים כנגדו. בהקשר האמריקני של שנות הששים, כמו בהקשר של מאבק הקיום של עם ישראל כנגד אויביו, אין התנגדות כזו, המתכסה באיצטלה של חופש המחשבה והביטוי אלא שם לבריחה, תבוסה ובוגדנות.

נתונים נוספים