האחריות המוסרית

 

האחריות המוסרית

 

כשמבוגר נותן לילד קטן אקדח, המבוגר הוא זה הנושא באחריות לפגיעה שנוצרת מכך. זהו היום מצבה של מדינת ישראל, אשר חימשה את הטרור – ועדיין ממשיכה לתמוך בו; היא ממשיכה לעשות זאת, בתמיכתם של גורמי חוץ, כדי לחזק את הממשל הרעוע של אבו מאזן ולתחזק את כלכלת הרשות באמצעות מנגנוני תשתית כמו חשמל, מים ואספקת מצרכי יסוד בכל פעם שזו מגיעה לפתחו של "אסון הומניטרי".

המשאבים העצומים המוזרמים דרך קבע לתוך כיסי המנהלים המקומיים של הרשות הפלשתינית לא רק שאינם מוקדשים לייעול או לגיבוש תשתית כלכלית, אלא מחזקים את העריצות המנהלת אותה, ובכך גורמים לריכוזיותה הכלכלית להפריע יותר ויותר, באמצעות שליטתה בהמון הפשוט, לסיכוייהם הכלכליים של אזרחיה.

בכל מידה של שותפות שבה מעורבת ישראל בתהליכים אלה – בין אם מדובר בסיוע ישיר ובין אם מדובר באי הפרעה לפעולתו של סיוע חיצוני – נושאת ישראל באחריות הישירה להתרוששות הכללית של תושביה היצרניים של הרשות.

לפני הקמת הרשות סייעה ישראל לתושביה הערביים של יש"ע ללא תיווכם של רוצחים שהולבשו בחליפות שרד ומומנו במיליוני דולרים ישראליים, אירופאים ואמריקנים. בתקופה שלפני אוסלו, תושבים אלה היו שוהים במקומות מגוריהם ללא מגבלות ונעו ברחבי ישראל, כשהם עובדים בערים ישראליות וסוחרים עם אזרחי ישראל היהודים והלא-יהודים ללא מחסומים, גבולות או מניעות חיצוניות אחרות. על אף שלא היה מדובר באזרחי ישראל הם קיבלו ממדינת ישראל ללא מגבלה את כל השירותים, שהיום מוגדרים כ"הומניים" – ולא היוו איום מדיני על קיומה של ישראל.

הקמתה של הרשות הפלשתינית נתבררה כהקמת בית-כלא גדול, שבו סגורים היום מיליוני "חפים מפשע" על ידי סוהרים בני עמם, ובשל האלימות הרבה שהפעילה רשות זו נגד מדינת ישראל, אין הם יכולים להמשיך ולקיים עם ישראל את אותו סחר חפשי שממנו נהנו, כיחידים, לפני ההסכמים. היום נושאים כל המסייעים להנהגת הרשות בחלק משמעותי מהאחריות לכל העוולות המתרחשות על ידי "שוטריה" ולא מדובר רק ביוזמות שיש לאלה נגד אזרחי ישראל אלא לפעולות של אותם המאיישים את מנגנוני הניהול ופוגעים תדיר בזכויותיהם של מיליוני אזרחיה אשר הוסגרו לידי פושעים מבני עמם.

פושעים אלה, השולטים היום בטריטוריה שמעבר לגדר, הם, מבחינה פוליטית, ילדים: הם רחוקים ממצב של מודעות מדינית בוגרת, המתייחסת לפועל או לאיכר שבשטחם כאל אזרח שווה-זכויות; המנטליות המובילה אותם היא שנאת ישראל – והתרבות השלטונית שלה חונכו קיבלה השראה ממשטרים עריצים של מדינות ערב. חלק גדול מהם ייבאו לשלטון את היררכיית הפיקוד שאותה הקימו במוסדות הכליאה הישראליים, בהם בילו על פעילות אלימה – והם נושאים את תקופת שהותם בכלא לא ככתם אלא כתעודת כבוד. זו, לעיתים קרובות מהווה את ההכשרה היחידה שלאורה הם פועלים, הופכת אותם לנשאי חיידקיה של עריצות, הפוגעת בבני עמם לא פחות משהיא פוגעת באזרחי המדינה שכלפיה הם מצהירים על שנאה רשמית.

וכל מי שהפקיד בידיהם נשק ו/או סמכות – נושא באחריות לנזקים שנגרמים על ידם.

האחריות המוסרית

כשמבוגר נותן לילד קטן אקדח, המבוגר הוא זה הנושא באחריות לפגיעה שנוצרת מכך. זהו היום מצבה של מדינת ישראל, אשר חימשה את הטרור – ועדיין ממשיכה לתמוך בו; היא ממשיכה לעשות זאת, בתמיכתם של גורמי חוץ, כדי לחזק את הממשל הרעוע של אבו מאזן ולתחזק את כלכלת הרשות באמצעות מנגנוני תשתית כמו חשמל, מים ואספקת מצרכי יסוד בכל פעם שזו מגיעה לפתחו של "אסון הומניטרי".

המשאבים העצומים המוזרמים דרך קבע לתוך כיסי המנהלים המקומיים של הרשות הפלשתינית לא רק שאינם מוקדשים לייעול או לגיבוש תשתית כלכלית, אלא מחזקים את העריצות המנהלת אותה, ובכך גורמים לריכוזיותה הכלכלית להפריע יותר ויותר, באמצעות שליטתה בהמון הפשוט, לסיכוייהם הכלכליים של אזרחיה.

בכל מידה של שותפות שבה מעורבת ישראל בתהליכים אלה – בין אם מדובר בסיוע ישיר ובין אם מדובר באי הפרעה לפעולתו של סיוע חיצוני – נושאת ישראל באחריות הישירה להתרוששות הכללית של תושביה היצרניים של הרשות.

לפני הקמת הרשות סייעה ישראל לתושביה הערביים של יש"ע ללא תיווכם של רוצחים שהולבשו בחליפות שרד ומומנו במיליוני דולרים ישראליים, אירופאים ואמריקנים. בתקופה שלפני אוסלו, תושבים אלה היו שוהים במקומות מגוריהם ללא מגבלות ונעו ברחבי ישראל, כשהם עובדים בערים ישראליות וסוחרים עם אזרחי ישראל היהודים והלא-יהודים ללא מחסומים, גבולות או מניעות חיצוניות אחרות. על אף שלא היה מדובר באזרחי ישראל הם קיבלו ממדינת ישראל ללא מגבלה את כל השירותים, שהיום מוגדרים כ"הומניים" – ולא היוו איום מדיני על קיומה של ישראל.

הקמתה של הרשות הפלשתינית נתבררה כהקמת בית-כלא גדול, שבו סגורים היום מיליוני "חפים מפשע" על ידי סוהרים בני עמם, ובשל האלימות הרבה שהפעילה רשות זו נגד מדינת ישראל, אין הם יכולים להמשיך ולקיים עם ישראל את אותו סחר חפשי שממנו נהנו, כיחידים, לפני ההסכמים. היום נושאים כל המסייעים להנהגת הרשות בחלק משמעותי מהאחריות לכל העוולות המתרחשות על ידי "שוטריה" ולא מדובר רק ביוזמות שיש לאלה נגד אזרחי ישראל אלא לפעולות של אותם המאיישים את מנגנוני הניהול ופוגעים תדיר בזכויותיהם של מיליוני אזרחיה אשר הוסגרו לידי פושעים מבני עמם.

פושעים אלה, השולטים היום בטריטוריה שמעבר לגדר, הם, מבחינה פוליטית, ילדים: הם רחוקים ממצב של מודעות מדינית בוגרת, המתייחסת לפועל או לאיכר שבשטחם כאל אזרח שווה-זכויות; המנטליות המובילה אותם היא שנאת ישראל – והתרבות השלטונית שלה חונכו קיבלה השראה ממשטרים עריצים של מדינות ערב. חלק גדול מהם ייבאו לשלטון את היררכיית הפיקוד שאותה הקימו במוסדות הכליאה הישראליים, בהם בילו על פעילות אלימה – והם נושאים את תקופת שהותם בכלא לא ככתם אלא כתעודת כבוד. זו, לעיתים קרובות מהווה את ההכשרה היחידה שלאורה הם פועלים, הופכת אותם לנשאי חיידקיה של עריצות, הפוגעת בבני עמם לא פחות משהיא פוגעת באזרחי המדינה שכלפיה הם מצהירים על שנאה רשמית.

וכל מי שהפקיד בידיהם נשק ו/או סמכות – נושא באחריות לנזקים שנגרמים על ידם.

נתונים נוספים