המחדל הגדול

 

המחדל הגדול


30 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים מתנהל חיפוש קדחתני אחרי המחדל שגרם לה, אך המחדל הגדול של מלחמה זו איננו טכני, איסטרטגי או טקטי – אלא מוסרי. הוא אינו דורש החלפה של בורג או גנרל אלא תפישת עולם. מעל לכל, הוא תובע ממדינת ישראל להיות יהודית.

את המחדל הגדול של מלחמת יום הכיפורים ניתן למצוא במלחמת ששת הימים.

במלחמת ששת הימים התחילה ישראל במלאכה אך כשלה מלסיים אותה. היא פתחה אותה עפ"י תפישת מוסר יהודית, בנקטה את הכלל ש"הבא להרגך, השכם להרגו", אך סיימה אותה כנוצריה מובהקת, בסדרת מחדלים מבישים: היא לא השיבה מלחמה שערה, לא רדפה את צבאות אויביה עד תום, לא מיצתה את הדין עם מנהיגיהם, נכנעה ללחצים המדיניים שהפעילו נגדה ונמנעה מלקטוף את פירות הנצחון שלה היה ראוי עם ישראל.

והגרוע מכל: היא איפשרה בכך לאוייב להרים את ראשו מבחינה מוסרית ולהכריז על עצמו כעל מייצג הצדק.

בבגידתה זו בעם, הביאה מדינת ישראל על עצמה קודם כל את מלחמת ההתשה, שהתחילה זמן קצר לאחר מלחמת ששת-הימים - ואת המלחמה הבלתי נפסקת מאז ועד היום, בכל החזיתות שבהם הותקפה בחומר וברוח.

מפתח המוסר הנוצרי הוא זה שהביא את דיין להעניק את מפתח המסגד שעל הר הבית לוואקף עם סיום מלחמת ששת הימים. אותו עקרון הוא זה שבלם את ישראל מוסרית ומנע אותה מלהמשיך ולתבוע את המינימום המגיע לה עפ"י הצדק האובייקטיבי והאוניברסלי מירדן, סוריה ומצרים: משפט האחראים ופיצוי על נזקים.

בשני המקרים היה זה מחדל החמלה הנוצרי, המניח, בין היתר, כי אם תרחם על אויביך, הם יבואו לקראתך.

זה לא מה שקרה; זה לא מה שקורה אף פעם. אבל זוהי דוגמה אחת לרעיון נוצרי אשר מנתק בינך לבין המציאות, רעיון מהסוג שחיסל את תודעתם של רבים, וביניהם, כנראה גם רבין ואת שרון.

מפתח המוסר הנוצרי, המנוגד לטבע האדם, מתנגש עם ההנחיה המוסרית-פוליטית-מעשית היהודית, המציינת כי "זה שמרחם על אכזרים סופו מתאכזר לרחמנים". הבחירה הישראלית במפתח המוסר הנוצרי, הביאה לויתור לאוייב ואיפשרה לו, שש שנים קצרות לאחר מלחמת ה"נצחון" המהוללת, להכות את עם ישראל בארצו באופן מכאיב.

וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, המשיכה ישראל הנוצרית בתהליך הויתורים הלא-צודקים ונתנה למכיה את הלחי השניה – את סיני למצרים, את הזכויות על שטחים, מים ותושבים לירדנים ולפלשתינאים – ועוד רבים מנכסיה לרוצחים מדופלמים שדם רב על ידיהם, בהנחה שיכירו לישראל תודה על אלה.

מעבר לכל אלה, נתנה ישראל לאויביה את הזכות המוסרית להמשיך ולהכות בה מאז ועד היום, כאילו היתה היא הצד הלא מוסרי בסכסוך.

כי המחדל, משלא תוקן, ממשיך לדרוס אותנו כמו קלקול שלא תוקן במכונית שבה אנו נוסעים. וזה ימשיך להיות נכון כל עוד תחזיק ישראל המדינית בעקרונות המוסר הנוצרי, כי מוסר זה מנוגד למציאות וככזה הוא גם מעוות את הטבע, הצדק והמוסר אף יותר מהמוסר המוסלמי הברברי.

במוקדם או במאוחר תאתר ההנהגה הישראלית את המחדל המוסרי, תשוב אל האמת והצדק היהודיים, המציאותיים והמוסריים באמת, ותרפה מן המוסר הנוצרי. אז תגייס ישראל את כוחותיה למאבק מוסרי אשר, בסופו של דבר, יחסל את האוייב ואת כל המסייע לו.

ומה שחשוב, אולי, הרבה יותר מכך הוא שהמוסר היהודי יאפשר לכל בני העם הזה ללכת זקופים ולא יותר מושפלים ונכנעים, כפי שאנו מתקיימים היום. בניגוד לתחושת הניתוק מהעולם של הנוצרי ושנאת העולם הזה של המתאבד המוסלמי, ישובו לישראלי חיוניותו, אשרו ועצמתו של עם צודק, המחזיק במוסר נכון, באשר אלה ביטויים של התאמה לעולם, אהבתו וכיבוד החיים באשר הם.

עם חיסול מחדל ההחזקה במוסר הנוצרי, יחוסל גם המעמד המוסרי-לכאורה של אויבינו והם יחוייבו לבחור בין כניעה לצדק או הימחות מעל פני אדמה.

לבעלי הקיבה העדינה שבינינו כדאי לציין כי הימחות מעל פני האדמה איננה מכוונת דווקא להשמדה פיזית של אויבינו אלא להשמדה רוחנית, כלומר לויתור הכרחי שלהם על דרך של אי מוסריות; בהקשר מסויים יכול אדם ישר לתת למי שפגע בזכויותיו להנות מן הספק שאולי עשה זאת מחמת בורות והוא יכול לתקן את דרכיו. אך אם הפושע אינו מוכן לוותר על דרכו הרעה ועומד על "זכותו" הפושעת לפגוע בבני אדם, מתוקף עיוות מחשבתי או גרוע מזה – שומה על בני האדם הישרים להתגונן מפניו. בכל מקרה ובכל דרך של הגנה שבה יבחר האדם הישר והחף מפשע להגן על עצמו, יחייב אותו המוסר להשמיד מעל פני האדמה את הרעיון הנוצרי-מוסלמי העומד מאחורי הפושע.

וזה, אולי, המקום לציין כי בניגוד לנצרות ולאיסלם, אשר כופים את תפישותיהם על בני עמים אחרים ומחייבים אותם להיכנע לחוקיהם ולהתנהג בהתאם לדתותיהם, אין ליהדות ענין להמיר ליהדות מי שאיננו יהודי.

בשיבתה אל המוסר היהודי תעשה ישראל צעד חשוב גם להצלת העולם, הכבול והמסובך מזה מאות שנים ברשתות ובכבלים של המוסר הנוצרי והמוסלמי.

העולם מצפה.

נתונים נוספים