חטאים מוסריים וענשם

 

חטאים מוסריים וענשם

 

יהודי אינו יכול שלא לשאול מדוע מתרחשות רעות על עם ישראל. אחד מיסודות האמונה היהודית הוא שסבל הוא עונש על חטא. בהתאם לכך, כאשר מתרחש ליהודי אסון, הוא תר באופן טבעי אחד חטא כלשהו שעשה, אשר האסון מהווה את ענשו.

במלחמה המתחוללת כעת, ובאירועים שהובילו אליה, נראה שהתרחשו תקלות רבות, אשר הביאו סבל רב לחלק מבני העם המעורבים בה - לחיילים ולאזרחים גם יחד.

מה יכולים להיות החטאים שבגללם סובל היום עם ישראל?

מחד, אין אפשרות להשיב על שאלה כזו באופן חד משמעי, אך מאידך – ושוב מדובר ביסוד אמוני – צריך להיות נתיב הפתוח לפני תודעתו של יהודי חושב כדי למצוא, לפחות על יסוד של הנחה, מה יכול להיות חטא זה שלו, אשר בגללו הוא סופג ענישה מידי שמיים.

מתוך זהירות רבה, נסקור את המתרחש במטרה למצוא חטא, תוך כדי נסיון להניח כי במדיניות פעולתה של מדינת ישראל טמון פגם רציני כלשהו, המהווה חטא כזה.

בתקשורת התפרסם לאחרונה הקטע הבא:

"בצה"ל שבים ומדגישים כי "ארגוני הטרור פועלים מתוך ריכוזי האוכלוסייה האזרחית, תוך ניצול ציני של בלתי מעורבים ושימוש בהם כמגן אנושי, על ידי שימוש בבתי האזרחים לאחסון אמצעי לחימה, שיגור בחסותם רקטות 'קסאם' וביצוע פעילות טרור מתוך היישובים".

עם זאת מדגישים בצה"ל כי הצבא "פועל במידתיות, במטרה למזער את הסיכון לאוכלוסיה הפלסטינית."

מן הכתוב לעיל ניתן להסיק כי לפחות עד נקודה מסויימת מדיניות הפעולה של צה"ל קיבלה השראה מתפישה מוסרית לא ראוייה, אשר כל כך התחשבה באוכלוסייתו של האוייב, עד שסיכנה במקומה את אוכלוסיית ישראל. מן הדברים עולה כי למעשה יכולים היו ארגוני הטרור הנלחמים נגד ישראל לנצל את ה"בלתי מעורבים", הנמצאים ב"ריכוזי אוכלוסיה אזרחית" ולהרוויח על ידי כך עדיפות במלחמתם נגד ישראל.

ה"מידתיות" אשר בה, כאמור, נוהג צה"ל, כדי "למזער את הסיכון לאוכלוסיה הפלסטינית" , היא חלק מצורת לחימה אשר יותר משהיא תוצר של התחשבות אנושית היא תוצר של חשש מפני מחשבותיהם של אויבים פוליטיים. דבר זה, האמור גם לגבי ההודעה המקדימה שבה נוהג צה"ל להזהיר את אוכלוסיית אויביו לפני שהוא פועל כנגדם, ולגבי הדרכים הרבות שבהן הוא מסייע להם – מהוות, למעשה, סיוע לאוייב.

באמצעות אספקת מזון, תרופות, דלק, מים, חשמל ועוד לאויביה פועלת, למעשה, מדינת ישראל בצורה לא מוסרית, אשר, ללא ספק, מסייעת לגורמים הפועלים נגד אזרחיה שלה.

במלחמתה של ישראל בצפון מודגש, פעם אחר פעם, עד כמה בוחנת ישראל את כל פעולותיה לפי הדרך שבה הן נתפשות על ידי העולם. אין זו הדרך שבה על מדינה למדוד את נחיצותן של פעולות הגנה עצמית. הנהגה ראויה צריכה לראות את עניניהם של אזרחי המדינה כעומדים בראש סולם הערכים שלהם נתונה דאגתה – ואין היא צריכה להשקיע מאמצים ומשאבים לטובת האוייב, מחשש לפגיעה שהוא עלול להיפגע, כפי שעושה מדינת ישראל. ניתן להניח שכל הצורות הללו, שבהן, למעשה, מחזקת ישראל את אויביה, הן פעולות שבהן נפגע גם עם ישראל עצמו – ולו רק מן העובדה שמשאביו מוצאים לטובת אוכלוסיית האוייב.

כל פעולה, המבוצעת על ידי מדינת ישראל לטובתם של אזרחי האוייב, בשמה של "התחשבות הומנית" מהווה, למעשה, הקלה על האוייב – ובכך, מקשה את מצבם של אזרחיה שלה. אפילו אם פעולה כזו מיטיבה עם מעמדה של ישראל בעיני מדינות זרות, אין הדבר מוצדק באשר הוא מהווה פגיעה עצמית בענין הישראלי.

פגיעה עצמית, כמו סיוע לאוייב, היא חטא מפורש. כל חלק ממדיניות שבה מדינת ישראל איננה לוקחת בחשבון את אפשרות הפגיעה שלה באוכלוסייתה שלה – חיילים או אזרחים כאחד – היא חטא מוסרי קשה – וקל וחומר כאשר אפשרות כזו מתממשת. כדאי שיקח היהודי בחשבון סיוע למדיניות כזו כחטא, כשהוא מונה את החטאים שלהם הוא נותן יד.

מי יודע באיזו מידה ראויים חטאים אלה לעונש – ומהי מידת העונש שמושת בגללם.

נתונים נוספים