מוסר לא מוסרי

 

מוסר לא מוסרי

בפתח השנה השלישית של מלחמת הרצח

 

הבעיה האתית שישראל ניצבת למולה היום איננה היעדרו של המוסר, כפי שסוברים רבים, ברוח תלונה מוסרנית, אלא דווקא קיומו של מוסר. אלא שמדובר במוסר מוטעה או, גרוע מכך, במוסר רע; העימות הנוכחי שלנו כבני אדם וכאומה איננו עם אי קיומה של מוסריות אלא עם קיומה של שיטת מוסר רעה, הרסנית ולא מוסרית. המוסר הלא מוסרי הזה הוא המוסר הנוצרי-סוציאליסטי, הפועל נגד החיים. בניגוד למוסר נכון, אובייקטיבי, המכוון לפעולה למען החיים, מכוון המוסר הלא מוסרי את המחזיקים בו לפעולה למען מוות, הרס והשמדה.

זהו המפתח העקרוני להבנת העימות המקומי: מצדו האחד של העימות נמצאים בני האדם המוסריים - החפצים בחיים, המוכנים לעשות הרבה מאד – הכל - למענם, ואף לסכנם כדי להגן עליהם; בצדו האחר נמצאים אלה המחזיקים במפתח מוסר לא מוסרי - אלה אשר החיים אינם בעלי ערך עבורם, והם מוכנים לרצוח, להרוס ולאבד ללא ניד-עפעף, כדי להשיג מטרות אשר אינן תורמות לחיים.

המוסר הלא מוסרי פועל רבות כדי לטשטש את ההבדל העקרוני הזה בין שני המחנות; הוא עושה זאת על ידי הצגת שני הצדדים כשווי ערך מבחינה מוסרית מחד ומאידך, על ידי הוקעתו המוסרית את אלה החפצים בחיים. הוא מבצע את בלבול הערכים הזה בעיקר כדי להציג את עצמו כשואף חיים ואת הצד השני כשואף מוות. בצורות המגוונות שבהן הוא מופיע בסכסוך המקומי, פועל המוסר הלא מוסרי כדי לבלום, למנוע, לעכב ולהצר את צעדיו של המוסרי.

פילוסופית, הסתירה הברורה הזו, בין "אי השיפוטיות", אשר נמנעת, כביכול, מלחרוץ דין, לבין ההוקעה המוסרית שהיא מפעילה, מוסווית ביעילות על ידי הגישה הפוסט-מודרניסטית, המצהירה על "אי-העדפה" עקרונית (כלומר מטפיסית) של עמדה אחת על חברתה ועל "אובייקטיביות" הנמנעת משיפוט מוסרי. לגישה זו שייכים המשפטים הידועים "מי אני שאשפוט?", "איש אינו יודע מה האמת" ו"אין אמת ו/או מוסר מוחלטים". אך מי שמשמיע אותם – החל מבכירי אנשי האקדמיה הספונים במבצרי האוייב באוניברסיטאות וכלה בנערים הרכים העקודים על מזבחות מחנה השמאל הפוליטי – עוסק דרך קבע בחריצת דין מוסרית, המוקיעה את הצד הלוחם השייך לכוחות החיים.

אתית ופוליטית, אנשי המוסר הלא מוסרי משתמשים בטכנולוגיה תעמולתית פוסט-מודרניסטית מתוחכמת כדי להאשים את הלא-אשמים מבלי לומר זאת במפורש: בטענה ל"אובייקטיביות" (שאותה הם מבינים כ"אי נגיעה") הם אינם מצהירים, כאמור לעיל, על אחיזתם בעמדה כלשהי ולכאורה אינם מוקיעים שום דעה, איש או צד בסכסוך – אך איכשהוא תמיד יוצא מעמדתם שהצד המוסרי, שואף החיים, המתגונן – הוא האשם.

איש המוסר הלא-מוסרי, המציג את הרוצחים והנרצחים על אותו מישור "מבלי לקחת צד בסכסוך", טוען שאין הבדל עקרוני בין התוקפים לנתקפים, בין הפושעים לחפים מפשע. הוא מקפיד לדבר כל הזמן על "שני צדדי הסכסוך" ועל "מעגל האלימות" – אך בו בזמן הוא מאשים את הצד הנרצח והמותקף, ברצח ובתקיפה. הוא עושה זאת לא על ידי מה שהוא אומר באופן ישיר אלא על ידי מה שהוא לא אומר, מה שהוא רומז – והוא עושה זאת בעיקר על ידי העובדה שהוא נמנע מלהטיל אחריות כלשהי על האשמים באמת.

באי אמירתו המפורשת משיג הצד האוחד במוסר הלא מוסרי שני דברים: א. תדמית של אובייקטיביות. ב. התחמקות מתשלום על פשעיו.

סכנתה הגדולה של מפלצת המוסר הלא-מוסרי נחה בכך שהיא מספקת צורך רוחני אותנטי: הצורך של האדם - כל אדם - בערכי מוסר.

אדם אינו יכול להתקיים ללא מוסר, וכשאין בידו מוסר טוב, הוא יסתפק במוסר רע מאותה סיבה שבגללה יזין אדם עצמו במזון קלוקל ורעיל אם הוא גווע ברעב. מכיוון שפעולתה של המוסריות השלילית היא רוחנית בעיקרה – פעילות של אמירה, הודעה ופרסום – אין מגמותיה ותוצאותיה מזוהות, מוכרות וידועות בבירור לרוב בני האדם, הממוקדים בד"כ בעולם הפיזי, אך כל מצב שבו נמנעת פעולתו של כוח מוסרי חיובי שלא בצורה פיסית ישירה הוא, למעשה, תוצר פעולתו של המוסר הלא מוסרי; מההיסוס ההתאבדותי של החייל בפעולת ההגנה העצמית המיידית שלו ועד לסירובו של המדינאי הפושע להגן על חיי האזרחים הסומכים עליו, הסיבה לכך היא ההשפעה של הרעל הרעיוני המופץ על ידי מפלצת המוסר הלא מוסרי.

בישראל של היום תורם המוסר הלא-מוסרי שפע דוגמאות:

במלאת שנתיים להתפרעות הברברית המשותפת של ערביי השטחים וערביי ישראל, זכתה זו בסוף השבוע האחרון ובמחצית הראשונה של השבוע הנוכחי ללגיטימציה בתקשורת הישראלית הממלכתית, באמצעות שלל כתבות וסקירות מתחת לשם "אינתיפאדת אל-אקצה"; ברוח ועדת החקירה הממלכתית, שנהגה במתפרעים האלימים כאילו היו אזרחים שלווים שהביעו מחאה באופן מכובד, הוענק להתכנסויות היום הזה סיקור נרחב בכלי התקשורת הממלכתית, שבו כדאי לשים לב לדברים הבאים:

בסיקור לא נזכרה כלל התמיכה שנתנה אוכלוסיה זו, בעצם התזמון של התפרעותה, למעשי הרצח שבוצעו באותן שעות ממש על ידי שותפיה שמעבר לקו הירוק.

בשם שנתנה למהומות מרמזת התקשורת הישראלית פעם נוספת על השקר שבדבר הסיבה להתחלת המהומות, שהחלו, למעשה, לפני עלייתו של שרון להר-הבית. בעצם כך שנקבה בשם "אל אקצה" במקום "הר הבית" בחרה, שוב, התקשורת הישראלית, את האפשרות המוסלמית לבעלות על הר-הבית ולמעשה בנסיון "להשיבו" לרשות הפלשתינית.

בכבוד המיותר והמחפיר שניתן על ידי ישראל למתים מבין הפורעים, השיגה ה"ממלכתיות" הישראלית שני הישגים לא מוסריים לטובת אויבינו: א. רשות, הסמכה ויד חפשית ל"הפגנות" עתידיות אשר, כמו אלה שנערכו לפני שנתיים יכללו את חופש רציחתם בכבישים של נוסעי מכוניות, מצור על אזרחים יהודיים והרס רכוש ציבורי ופרטי. ב. ביזויים, הוקעתם ופגיעה במעמדם של אנשי המשטרה אשר סיכנו את עצמם בהגנה על הציבור אל מול המתפרעים.

דוגמה מחרידה לכך ניתנה בשידור שבו סיקרה הטלויזיה הממלכתית את טכסי האזכרה לנספים (רק מהצד הערבי!) ביום שלישי 1.10.02; במסגרת כתבה זו נראו שתי נשים צעירות, שאחת מהן אומרת למצלמה "אם למשטרה לא היתה תכנית ברורה להרוג אנשים, בודאי שלא היו הרוגים.." והשניה "מסבירה" לצופה הישראלי כי "המדיניות של צה"ל ושל המשטרה, של יד קלה על ההדק, נמשכת".

כך, נכרכו יחדיו, בחסות רשות השידור הישראלית, השמצת המשטרה עם הוקעת צה"ל – מה שרק מחזק את עובדת השיתופיות האיסטרטגית של הפורעים מבית ומחוץ, של ערביי ישראל עם רוצחי הרשות הפלשתינית.

יש להכניס לנוסחה שיתופית זו גם גורמים לא-ערביים המציגים עצמם כאובייקטיביים, אך הפועלים כנגדנו ולמען אויבינו. כפי שניתן ללמוד מהעובדות שצוינו לעיל, התקשורת הממלכתית עושה ככל יכולתה כדי להוקיע מוסרית את הצבא והמשטרה העוסקים בהגנה על האזרח הישראלי – והיא עושה זאת על ידי כך שהיא מציגה אותם לפחות כשווי ערך מבחינה מוסרית עם אוייב רצחני, אם לא גרוע מכך.

המוסר הלא מוסרי פועל בחסות הערפל הרגשי, אשר נוצר בכל פעם שמוזכר מוות – ובמיוחד מות ילדים. בחסות הממלכתיות ורגשי הכבוד הנוצריים שניתנים לכל אירוע של מוות (אלא אם כן מדובר במותם של הצודקים), מקבל כוח הזרוע של הברברי האלים כבוד שלא מגיע לו על חשבון האמת והצדק. ראינו זאת בהקמת מצבות לאלה מבין הפורעים הערביים שנהרגו, כאילו עצם עובדת מותם מעניקה להם כבוד הראוי לגיבורי מהפכה צודקת.

בעתיד אנו עלולים למצוא את שמותיהם מצויינים כגיבורי התקוממות עממית וכלוחמים למען זכויות האדם של המדוכאים חברתית - ואולי, מי יודע, עוד יהיה מי שישווה אותם למורדי הגטאות ויקים מוסד לזכרם (אם כי עפ"י נסיון העבר שלנו עם הערבים יש סבירות גבוהה יותר להניח שמה שיוקם יהיה ארגון טירור מחתרתי שישא את שמם, אחרי שאיש כבר לא יזכור כי מדובר באנשים שבמקרה הטוב (הבה ניתן להם להנות מהספק) מצאו עצמם במקרה ושלא מבחירתם ומרצונם החפשי בחברת המון ונדלים משתולל.

מחוץ לצורה שבה הוא בא לידי ביטוי בשידורים הממלכתיים של הנוצרים המקומיים מזרע ישראל, המוסר הנוצרי המכה בנו גם באמצעות פעילותם של ארגוני זכויות אדם לכאורה בישראל ובמדיניותן הנוצרית של אירופה וארה"ב כלפיה.

דבר זה בא לידי ביטוי בדו"ח האחרון שהגיש ארגון "אמנסטי" נגד ישראל. הביקורת הכמו-אובייקטיבית של ארגון "אמנסטי" בישראל באה לידי ביטוי בדו"ח האחרון שהכין ארגון זה על מות ילדים במלחמה שמנוהלת מזה שנתיים על ידי הרשות הפלשתינית כנגדנו. ברוח הביטוי הצרוף של ההוקעה המוסרית המשלבת ערכי נצרות ופוסט-מודרניזם גם יחד, לא יצא הדו"ח בצורה מפורשת נגד ישראל (מה שחבל, כי זה היה מאפשר לגרור את מכיני הדו"ח לבית המשפט כדי לחשוף את עובדת חד-צדדיותם המוסרית): הוא "רק" ציין כי הוא איננו מתייחס לענינים "פוליטיים" ובכך השווה, למעשה, את פעולת ההגנה העצמית של ישראל לפעולות המתקיפים אותה.

בהצהרתו, המבקרת את ישראל ואת הפלשתינים כאחד, נתן ארגון "אמנסטי" אישור מוסרי לתוקפים וגינוי מוסרי לנתקפים; הוא עשה זאת באמצעות העמדה בגובה שווה על בימת הפוליטיקה את ישראל ואויביה.

בכל הקשר עימותי שבו מתייחסים כשווים אל שני צדדי הסכסוך, מבלי לקחת בחשבון את הבדלי מעמדם מבחינת הצדק, מבצעים האחראים על התייחסות זו עוול. העוול נוצר מתוקף העובדה שכל נזק שנגרם בסכסוך – כולל זה שנגרם על ידי הצד המותקף – הוא תוצאה של פעולת המתקיף: הצד הלא מוסרי בסכסוך – זה היוזם את האלימות – הוא זה שיצר את הפגיעה. במקרה שלפנינו, יש להתייחס אל הפלשתינים ואל תומכיהם לא רק כמי שפגע בזכויות הישראלים המותקפים, אלא גם כמי שאחראי לפגיעות שפגעו הישראלים בפלשתינים.

כל אזרח, ילד, אשה ו"חף מפשע" אחר שנפגע בסכסוך, נפגע כתוצאה מאלימותם של הפלשתינים, כי שום יריה לא היתה נורית מרובה ישראלי, אם לא היו הישראלים עוסקים בהגנה עצמית מפני התוקפן – הגנה עצמית שנכפתה עליהם על ידו.

על רקע זה, כאשר ארגון המתיימר להגן על זכויות האדם אינו רואה את ההבדל המוסרי והמעשי הזה בין מי שפועל למען זכויות האדם בנסיונו להגן עליהם לבין מי שפועל כנגדן, בוגד בתכליתו. ארגון שמתיימר להגן על זכויות האדם, אשר אינו מוקיע מוסרית את מי שאשם ביזימה ופגיעה בזכויות אדם, ואף יוצא בהאשמות כנגד מי שעוסק בהגנה על זכויות האדם (קרי: כוחות הבטחון של מדינת ישראל) מסתבך בסתירה בעצם זהותו, בוגד בתכליתו ונמצא, למעשה, מסייע לפגיעה בזכויות האדם של חפים מפשע.

ארגון הקורא לעצמו ארגון זכויות אדם אשר, למעשה, מסייע מוסרית לצד הפוגע בזכויות אלה, חושף את עצמו כמייצג מוסר לא מוסרי, מוסריות הנוגדת את החיים. ארגון כזה הוא, בסופו של דבר, שגריר המוות.

וקיים גם, כמובן, הקשר הסוציאליסטי-קומוניסטי מרכסיסטי: הוא קיים בהצדקה מתמדת של ההתפרעויות הרצחניות על יסוד קיפוח כלכלי: התפרעויות ההרס של הערביים הישראליים מוצדקים על ידי השמאל על יסוד הקיפוח המעמדי (שהוא, אגב, תוצר הסוציאליזם הישראלי) ופיצוצי התופת של רבי המחבלים מוצדקים על ידו על יסוד העוני, הרעב וקיפוח האוכלוסיה הפלשתינית (שנוצר, אגב, על ידי הביזה הריכוזית שמופעלת כנגד אזרחי הרשות על ידי מנהיגיה ברוח הדיקטטורות הסוציאליסטיות). לאזניים מרכסיסטיות זה נשמע הגיוני לתפוש את מעשי הפשע הנוראיים של הפלשתיניים כגרסה נוסטלגית מקומית של התקוממות עממית של פרולטריון מדוכא נגד קפיטליזם נצלני (במיוחד כשלפי המסורת המהפכנית-נוצרית יכול ה"קפיטליסט העושק" לסמל את היהודי לאנטישמי ואת הישראלי לערבי באופן מושלם וללא צורך לנקוב בשמות ולהסתכן בחשיפה שאולי, תכתים את הנוקבים בנטיה לגזענות...).

במדיניות החוץ של המוסר הלא מוסרי קל הרבה יותר לראות את סימניה של המוסריות הנוצרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמירותיהן החוזרות והנשנות של נציגי אירופה וארה"ב, אשר, באופן מובן, אינם חשים בשום צורך להסתיר את נצרותם; אלה כוללות באופן קבוע התייחסויות המשוות מוסרית בין ישראל למדינות ערב ולארגוני החבלה התוקפים אותה, הקוראות תדיר להקמת מדינה פלשתינית, אשר תיצור משוואה ערכית מוסרית בין ישראל למחבלים, המציינות דרך קבע כי רק כוח בינלאומי ("אובייקטיבי") יכול לפתור את ה"בעיה" (שם קוד למצב שאין מעוניינים להגדירו מוסרית) המזרח-תיכונית – ולמעשה מעידות על עצמן דרך קבע (בתמיכה קבועה של חוגי השמאל הישראלי) שהן משתייכות לקו המוסר הלא מוסרי, אשר מוקיע את ישראל על לא עוול בכפה.

הבעיה שאנו ניצבים מולה עם תחילת השנה השלישית למלחמת הרצח נגדנו היא, כאמור, עימות עם שיטת מוסר לא מוסרית, הפועלת נגדנו. עלינו לפעול באופן ממוקד כנגד המוסר הלא מוסרי. עלינו ללמוד לעשות הבחנה בין ערכי מוסר נכונים ללא נכונים, לדחות את ערכי המוסר הלא נכונים ולבחור במפתח מוסר נכון, אמיתי, המכוון למען חיי האדם – מוסר מוסרי באמת.

נתונים נוספים