משמעות אי המוסריות של ישראל

 

משמעות אי המוסריות המדינית של ישראל

 

החולשה הפנימית היא הסיבה לחולשה החיצונית: החולשה של אי המוסריות החלקית של מדינת ישראל, המתבטאת בעיקר בהתנהגותה כלפי אזרחיה שלה, גורמת גם למידת אי המוסריות שלה כלפי אויביה, ובמיוחד לכך שאין ישראל מצליחה לגבש עמדה מוסרית חזקה דיה כדי להתנגד להם ולנצח אותם, כפי שראוי הדבר.

מתנגדי מדיניות ישראל מבית מאשימים את ישראל באי מוסריות כלפי אויביה, במיוחד בתחום ה"כיבוש", אך אין זו אלא האשמת שוא. למעשה, ישראל אשמה באי מוסריות כלפי יושבי השטחים שאותם שחררה בשנת 67, אך לא כששחררה את יושביהם, וגם לא בשנים שלאחר מכן, אלא כאשר הסגירה אותם לידי אלה השולטים בהם היום.

המתקיפים את ישראל על פעולות ה"כיבוש" שלה לוקים באי מוסריות חמורה, לפחות כמו זו שיש לאלה המתקיפים את מי שמשחרר אדם מכלאו במקום להתקיף את מי שכולא אותו. ההאשמות שבהן הם מאשימים את ישראל, המתייחסות לפעולות ה"כיבוש" שלה, מתעלמות מכך שמדובר בפעולות של שחרור, שהיוו את הטבת מצבם של יושבי השטחים ששוחררו.

משנת 67 ועד הסכמי אוסלו, מה שעשתה ישראל לאוכלוסיה היושבת בשטחים, ראוי יותר למושג "שחרור" ולא "כיבוש", כי היא נתנה לבני אוכלוסיה זו להנות מזכויות האדם שלהם – ובמיוחד מחופש - בדרך שמעולם לא יכלו להנות מהן לפני כן, תחת שלטון העריצות הערבית.

אך שנים מאוחר יותר, מה שעשתה ישראל לערביי השטחים שעליהם השליטה את מנהיגי הרוצחים, שאיתם חתמה על הסכמים, הוא יותר גרוע מכיבוש: הוא מהווה הסגרה של ציבור חף מפשע ברובו לידיים עריצות. ואף כי שליטיהם-לכאורה אחראים למצוקתם במידה גדולה הרבה יותר מזו שהסבה להם ישראל, זהו המעשה הלא מוסרי האמיתי שעליו אחראית ישראל ביחס ליושבי השטחים המשוחררים.

על מעשה זה, שאותו עשתה המדינה בשל שטיפת המוח הרעיונית מצדו של מחנה ה"שלום" של השמאל, משלמת ישראל במלחמה עקובה מדם, המתחוללת היום. מלחמה זו נפתחה, אמנם, נגדה על ידי מי שהם בעלי ההסכם עימה, מתוך הפרת ההסכם ובניגוד לרוחו – אך החולשה בשדה העימות הצבאי-פוליטי, שאותה אנו חווים היום, היא תוצאתה ומשמעותה של אי המוסריות המדינית שלה.

מהדרך שבה מתנהלת המלחמה עולה כי ישראל לוקה באזלת יד רעיונית חמורה. בגלל מחדל זה אין ישראל מסוגלת להשיב מלחמה שערה כנגד טועני הטענות כנגדה ולהגן על מעמדה המוסרי. במצב מחדלי כזה ידם של מתקיפיה המוסריים של ישראל על העליונה והדבר מיתרגם לבטחון עצמי וכוח שנמצאים בידי האוייב – ולחולשה הכללית שמתגברת במחנה ישראל. שני אלה אחראים למצב הירוד שבו נמצאת היום ישראל בסכסוך.

זהו הקשר ההדוק בין חוסר יכולתה של מדינת ישראל להגן על מוסריותה מבחינה עקרונית, לבין התגברות האפשרות שבידי אויבי ישראל מבית ומחוץ לתקוף אותה מבחינה מוסרית. משמעות הדבר היא שכל עוד לא תכיר ישראל בעליונותה המוסרית ותפעל כדי לשקמה, יימצאו המדינה ואזרחיה במצב של סכנה ובעמדת נחיתות מוסרית שמשמעה חוסר יכולת לנצח את האוייב. כדי לנצח בעימות, על ישראל ללמוד להכיר במוסריות פעולותיה בשטחים ששיחררה ולא לאפשר יותר פגיעה בזכויות האדם של תושביהם.

על ישראל להשיב לידיה את הזכות לבלום המשך של פגיעה בזכויות האדם של יושבי השטחים המשוחררים, אך ספק באם תוכל לעשות זאת כל עוד מערכת השלטון שלה מבצעת פגיעות כאלה גם בזכויותיהם של אזרחיה שלה, המתגוררים באזוריה שמלפני מלחמת 67. רק ביטול כללי של פגיעה כזו, מבית או מחוץ, תאפשר זאת.

הפגיעה שהתאפשרה בשל חתימתה של ישראל על הסכמים לא מוסריים עם גורמים לא מוסריים, כמו אלה שנחתמו באוסלו, צריכה להתבטל. אחת הדרכים לעשות זאת מצדה של ישראל הוא להצהיר על הפסקת קיום צדה של ישראל בהם – ובמיוחד על אי ההסכמה עם פגיעה בזכויות האדם באשר הן.

פגיעה כזו היא פשע. לכן אין לתת לה יד בשום מקרה; גם אם אין היא מתבצעת באופן ישיר על ידי מדינת ישראל עצמה, אלא על ידי מי שחתום על הסכם עימה, הופך הדבר את ישראל לשותפה לפשע. במצב זה הופכת ישראל, שוב, לחלשה מבחינה מוסרית ולפגיעה מבחינה צבאית.

סביר כי החלשה מוסרית מסוג זה מתבצעת על ידי אויביה של ישראל כחלק מאיסטרטגיה מתוחכמת, אשר במשך כל שנות קיומה מפתה את ישראל להיות מעורבת בפעולות שותפות שונות עם משטרים הפוגעים בזכויות האדם. על ישראל ללמוד להשתחרר מעיסקאות מפוקפקות הקושרות אותה למשטרים וארגונים כאלה, המציעים לה רווח חמרי תמורת נחיתות מוסרית. בהקשר זה, יש להכיר בכך כי מה שמורווח לכאורה על ידי סיוע לשיעבוד בני אדם, מופסד לאחר מכן במונחים של חיי אדם בשל הנחיתות מוסרית המעורבת, בהכרח, בשותפות עם אי מוסריות.

אך תנאי לכך היא ההכרה באי המוסריות של הפגיעה בזכויות האדם של כל אדם, וברוח זו אי נתינת יד לפגיעה כזו, בין אם מדובר באזרח המדינה ובין אם לאו. יש להכיר בכך שרק טוהר מוסרי, כזה שמאפשר לאדם – או למדינתו – מצפון נקי, יכול להיות היסוד לנצחון אמיתי במלחמה.

במונחים של מדינת ישראל והחברה שבה, יש לראות את השאיפה לטוהר מוסרי כהשקעה הטובה ביותר לעתידה, אשר תבוא לידי ביטוי הן בבטחון משופר והן במצב רוח פנימי טוב יותר וחזק יותר של חברתה. אחד הדברים שבהם יבוא לידי ביטוי מצב רוחני זה, הוא התחדשות העוצמה הפנימית ותחושת הלגיטימציה לגבי השבת מלחמה שערה במקרה של תוקפנות מצד האוייב. ישראל מוסרית, אשר איננה מסכימה עם האשמות שוא מצד מתקיפיה, תדע גם לתכנן, כתגובה מלחמתית נגד אלימות כלפיה, שחרור נוסף של שטחי מדינות לא מוסריות המאיימות עליה.

ואז, בפעם הבאה שבו ישחרר צבאה של ישראל את תושביהן המשועבדים של העריצויות השכנות לה, יהיה זה מתוך בטחון עצמי ומודעות לכך שהפעולה נעשית על יסוד מוצדק – וישראל לא תשקע בפעם נוספת לייאוש מוסרי, לחדלון ולכשלון כמו אלה שאותם הישראלים חווים היום, על אף עליונותה המוסרית היחסית של ישראל כלפי אויביה.

נתונים נוספים