נצחון צודק

 

ניצחון צודק

 

כמו בכל פרקי עלילות הדם שהיהודים הואשמו בהן לאורך ההיסטוריה, אין צורך ביותר מילד מת אחד כדי לעורר פוגרום בעם היהודי. בהווה כמו בעבר, זהו היסוד לגל האנטישמי הגואה כלפינו. ממשלות העולם, אשר החליטו באופן חד-צדדי לתקוף את ישראל ולהוקיעה על לא עוול בכפה, לא יוכלו לטעון לתמימות: שלא כבעבר, האירוע הנוכחי אינו אירוע סתום, המאפשר ליוזמיו ולמשתפי הפעולה עמו להסתתר או להתחמק, באמצעות השמדת ראיות, ממשפט ההיסטוריה; בימינו, באמצעות טכנולוגיה עדכנית, נחשפים, מוקלטים ומתועדים כל המרכיבים והיסודות של שיתוף הפעולה הרעיוני בין האסלם לנצרות המכוון כנגד היהדות.

בעתיד לא יוכל איש מהאחראים להתחמק מחלקו באחריות להכרחתה של מדינת ישראל, על ידי העולם המערבי, להגיש את לחיים השנייה של בניה העקודים, לסכין המאכלת של השוחט הערבי-פלשתי. כל תורם למשפט הלינץ' הכלל-עולמי המתחולל היום, בין היתר, בעידודן של היריבות-כביכול מצרים, צרפת, לוב וארה"ב – ויהא זה מדינאי, אינטלקטואל, פורע-רחוב, חייל, עיתונאי או אחר – יועמד בעתיד למשפט ההיסטוריה על חלקו בפשע זה.

הפעם, בפוגרום הזה, היהודים, פתאום, לא מוכנים לשחק את תפקיד הקרבן; היהודים, פתאום, לא נשכבים ומחכים שיענו אותם ויחסלו אותם. היהודים, פתאום, שוברים את הכלים ויוצאים עם נשק; ליהודים יש תת-מקלעים, רובים, טנקים - וזה לא מתאים לעולם; לפי העולם, היהודים צריכים לחזור חזרה בדיוק לריבוע שממנו יצאו, לאותו מקום שבו הם צריכים להיות תמיד. אבל היום הוא יום המהפך. היום התחיל המהלך שבו, היהודי, אחרי אלפיים שנה, אומר: "די!". היום אנו מתחילים דף חדש אמיתי. מדינה זאת לא תהיה עוד מחנה הריכוז הגדול האחרון, שבו מרכז העולם את היהודים ואומר להם מה לעשות.

ומה אנחנו דורשים? בצע כסף? קרבנות אדירים? לא ולא. כל מה שאנחנו מבקשים, הוא: תנו לנו לחיות בשלום. כי האמת במערומיה היא שהעם היהודי הוא העם האמיתי ששואף שלום בהיסטוריה העולמית. העם היהודי הוא העם שבעבר, לאורך ההיסטוריה, היה מוכן בפועל באמת לסכן את עצמו כדי להשיג שלום. זה לא מקרי, על כן, כי דווקא אותנו מאשימים באכזריות, שדווקא אותנו מאשימים בעשיית כל מיני עוולות, בפתיחה במלחמה שלא אנו פתחנו בה.

אלה מבינינו שאינם מבינים זאת, אלה מבינינו שפועלים נגדנו, הם ממשתפי הפעולה הגרועים ביותר עם האויב. התיעוד שנעשה היום יבטיח בעתיד משפט נאות של ההיסטוריה, שבו יראו הכל אם פעולות השלטון – אלה שגורמות היום להרג אנשינו – הן תוצאה של משגה תמים או של אכזריות מכוונת.

עלינו לומר לשליטינו: בטעות או במתכוון, אם מישהו רוצה לתת את הלחי השנייה - שלא ייתן את הלחי השנייה שלנו, אם מישהו רוצה לעקוד מישהו על מזבח האסלם, שלא יזבח אותנו. אנחנו לא מוכנים יותר לקבל תפקיד של שה לעולה!

המלחמה הזאת נפתחה בתירוץ של "קדשי האסלם". "מנהיגינו" או, יותר נכון, אלה שמחזיקים אותנו בצוואר, מסכנים את חיינו ומקריבים אותנו תוך קידוש עיקרון הקדושה של אויבינו. ומה עם הקדושה שלנו? מה עם מה שאנחנו מעריכים כקדוש? מה אם אנחנו מעריכים את הר הבית כקדוש? את קבר יוסף כקדוש? את חיי האדם שלנו כקדושים? את חיי חיילינו? זה לא קדוש? אלה הם הערכים הקדושים ביותר - וערכים אלה היו מקודשים זמן רב לפני שהאסלם והנצרות באו עם תפישת הקדושה שלהם.

בשבוע האחרון אני רואה רבים מידידי וקרובי המומים, בהלם. מה מהות ההלם הזה? אם אנו רואים את כל היקר לנו נהרס לנגד עינינו, אם אנחנו רואים את אחינו נעקדים ונשחטים וזוועות גדולות נעשות לנו, זה מספיק חמור - אך יש משהו חמור מזה: שאנו נאלצים לראות את כל הדברים הללו בידיים קשורות, או גרוע מזה - כאשר מכסים את עינינו, כאשר לא מאפשרים לנו לפעול. אדם שבני ביתו נהרגים לפניו הוא במצב גרוע, אבל אדם שבני ביתו נהרגים לפניו וידיו קשורות ללא אפשרות פעולה, הוא בדרך לטירוף גמור. זה בדיוק טבע הפעולה שנעשית היום על-ידי הממשל: קשירת ידינו – על-ידי מדיניות "ההבלגה" - וחסימת עינינו – על-ידי התקשורת. זוהי פעולה ישירה כנגד רוחנו – והיא זו שגורמת לנו לתחושת ההלם שבה אנו נמצאים.

הלם זה מביא אותנו לחשוב שאין מה לעשות – אבל יש לנו מה לעשות. מה שאנו עושים היום הוא חלק מזה. פרטי מה שאנו עושים נראים, אולי, קטנים, אך הם חשובים, מכיוון שהם עומדים כאלטרנטיבה מכרעת ויחידה כנגד מה שמציעים היום כל השאר: אי עשייה, עשייה מטורפת, שתיקה או בגידה.

השיתוק אינו פוסח גם על אנשי הממשל – וגם הם נמצאים בהלם: מחוסר אלטרנטיבה הם חוזרים על דברים שאמרו לפני כן. לנו יש. האלטרנטיבה מתחילה בידיעה שאנו צודקים ואנו יכולים להוציא את הצדק לפועל. אנו מבטאים את הצדק קודם כל באמירותינו, ולאחר מכן בדרכים שמציעים לנו האנשים שארגנו את האירוע הזה. אירוע זה איננו אירוע פוליטי רגיל: בשעת משבר זו, פונים מארגניו אל כל מי שרוצה להתאחד, כי היום גורלנו תלוי באחדותנו.

הפתרון האמיתי – הפתרון שלא נוסה עדיין - הוא ניצחון. לא סתם ניצחון: לא כניצחון המוסלמי, שהוא ניצחון חומרי של השמדה. לא ניצחון כניצחון הנוצרי, שהוא ניצחון בעולם הבא מתוך הקרבת העולם הזה. הניצחון צריך להיות ניצחון יהודי! הניצחון היהודי הוא לא רק ניצחון על פי הדת היהודית אלא ניצחון צודק. אנחנו צריכים את הניצחון הצודק. בכל העימותים שהיו בזמן האחרון בין צה"ל לבין אויביו, צה"ל לא פעל בצורה צודקת. אם צה"ל היה פועל בצורה צודקת, הוא היה מנצח – והניצחון היה ניצחון צודק.

יש אופציה של ניצחון צודק. אל תתנו שיספרו לכם שאם אנחנו מנצחים זה מכיוון שאנחנו חזקים, ולא כי אנחנו לא צודקים. השמאל ו/או הנצרות שעשו את הקשר בין החלש לצודק גרמו לכך שנחשוב שאם אנחנו חזקים אנחנו לא צודקים – ולא היא! היום, עם ישראל נמצא במצב שבו עוצמתו הצבאית שקולה לצדק שלו. אנחנו נמצאים במדינת ישראל במצב שבו אנחנו יכולים להדביר ולהכחיד את האויבים ואנחנו לא צריכים אפילו פעולות התקפה ישירות; מספיק שנעשה פעולות ברמה כלכלית, מספיק שנטיל עליהם מצור – יש הרבה מאד פעולות צבאיות שאנחנו יכולים לעשות אפילו מבלי שנסכן חיי אדם והן יהיו צודקות - ומנצחות.

נתונים נוספים