קשר הפגיעה וההשחתה

 

קשר הפגיעה וההשחתה

 

יש לערביי עזה סיבות טובות לשנוא את מדינת ישראל; ישראל בגדה בערבים תושבי עזה יותר מפעם אחת, גם בשנת 56 וגם בהסכמי אוסלו; בפעם הראשונה החזירה אותם לידי העריצות המצרית, בניגוד להבטחותיה המפורשות, ובפעם השניה, לידי העריצות הפלשתינית, הגרועה, ללא ספק, הרבה יותר.

ביחד עם הסגרתם זו של מאות אלפי חפים מפשע למרצחי ערפאת, הפגיעה ההומנית החמורה ביותר של ישראל בערביי עזה היא החזרתם לשם, פעם אחר פעם, כשהם מנסים למצוא מקלט בשטח ישראל.

כמו המכסיקנים העלובים, המנסים לחצות את גבול ארה"ב ומוסגרים שוב ושוב על ידי "מחלקת ההגירה", הגסטאפו האמריקני, לידי הדיקטטורה המכסיקנית, כאילו לא היו בני אדם אלא רכוש המדינה, מתנהגת רשות מדינת ישראל כלפי העזתים – ובשני המקרים אחראית מדיניות זו ליצירת שיתוף פעולה מושחת בין פקידים משתי המדינות.

כך, בהצהרות פוליטיות ותירוצים מדיניים חיצוניים לשלום בין האזרחים ולשיתוף פעולה בין המדינות, נוצרים איים של שיתופי פעולה דווקא בין נציגי השחיתות ההדדית והחיזוק שנוצר הוא דווקא של אי המוסריות הבזזנית והבזבזנית על חשבון שאיפותיהם של האזרחים הפשוטים (משני הצדדים) לשפר את חייהם.

מצבם התת-אנושי של אזרחי עזה, המועלה על נס בכל פעם כדי לתאר קבל העולם כולו את מצבם הירוד, הוא, במידה רבה, תוצר של השחיתות המוסרית שביסוד ההסכמים שכרתה ישראל עם רודנים אכזריים ערביים, שלידיהם הסגירה את החפים מפשע, על יסוד הרעיון הנואל שמדובר ב"בני עמם".

נתונים נוספים