פשרה כשיתוף פעולה

 

פשרה כשיתוף-פעולה

אחת הכניעות החמורות ביותר שביצעה ישראל בשנות המלחמה נגד הערבים ובמיוחד בשנות הסכמי השלום מבית אוסלו, היא בכך שויתרה על התחשבנות מלאה לגבי נפגעיה במלחמות הטירור כנגדה.

ויתור זה משמעו שישראל הסכימה עם ההשקפה שחיי אדם – במיוחד אזרחיה היהודים – אינם נחשבים לערך שבעבורו יש להתעכב כשמדובר בערכים "גבוהים" יותר כמו תהליך השלום ו"שאר ירקות" מסוג זה.

מנקודת מבט אובייקטיבית, די בפשרה על חיי אדם כדי להוציא מידי אנשי הציבור בישראל את התואר "נציגי האזרח". יתרה מזו, פשרה בלתי מוסרית כזו הופכת אותם, למעשה, לשותפים (אף כי לא פעילים) לפשע נגד האזרח.

דבר זה הוא העומד ביסוד אי הבהירות הקבועה המלווה את הסכמי ישראל בשנים האחרונות:

הסכמים אלה, המסדירים את יחסינו עם אויבינו עם "תום" המלחמות בינינו, אמורים להיות מבוססים על ערבויות. מה שלא ברור הוא מה הן, בדיוק, הערבויות הללו? מי משלם ולמי באם מופר החוזה? איזה מנגנון מפקח על כך? אם נבחן את הסכמי אוסלו, למשל, נהיה חייבים לשאול מה בדיוק היה הסכם הערבויות באוסלו? מי פוצה על ידי מי על מעשי הרצח שבהם החלו הפלשתינאים – אם בכלל? למי יש זכות לתבוע פיצויים – וממי – תמורת הנזקים שנגרמו לו בעטיים של הרוצחים מן הרשות הפלשתינית? כנראה שאיש לא עוסק בכך.

משמעות הדבר היא הפקרת האזרח הישראלי לחסדיהן של רוחות אנונימיות לא ברורות. במקרה כאוב זה ברור מי המפקירים: כמו בכל מקרה של חוזה, אלה שחתמו על ההסכמים.

וכל שנאמר עד עתה נכון לגבי נציגי הציבור שלנו, אלה שמציגים עצמם - ורואים עצמם – כאנשי שלומנו, אך חוטאים בשתפם פעולה עם ארגון רוצח, המציג את עצמו כדואג לאומתו ובעצם איננו אלא עריצות אכזרית המתהדרת במחלצות חסד (סוציאליזם) ובכתר דאגה לכלל (פשיזם).

נתונים נוספים