אין ראנד לא טעתה

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1455

 

אין ראנד לא טעתה

(תגובה למאמרו של אהרון רול)

במאמר "קפיטליזם סוציאלי" של אהרון רול, הוא מוצא לנכון לבקר את אין ראנד, התומכת בקפיטליזם, על מה שהוא רואה כטעויותיה. מר רול טועה לאורך כל גישתו, החל מהתייחסותו לקפיטליזם וכלה ברעיונותיה של אין ראנד. מכיוון שיש לפנינו הזדמנות נדירה לצוד שתי ציפורים ביריה אחת, ננצל את ההזדמנות הזו לעשות זאת. במאמרו כותב רול:

"אין ראנד טעתה בדיוק באותו המקום בו גם צדקה דהיינו, טבעו של האדם. היא הניחה הנחה תמימה משהו כי החזקים והמוצלחים, אלו "השורדים" הדרוויניסטים, לא ינצלו את עושרם ועוצמתם, במודע או בבלי משים, על מנת לטרוף את החלשים ומכאן הלכה ולמעשה להשמיד את עצמם".

קודם כל, אין אין ראנד רואה את הכלכלה כשדה קרב "דארוויניסטי" וגם לא את החזקים והמוצלחים כ"שורדים" או כבעלי רצון או יכולת "לטרוף את החלשים". לפי ראנד – והמציאות – הקפיטליזם במיטבו מאפשר לאלה שמר רול קורא "החזקים והמוצלחים" להתקדם דווקא על ידי הקידמה שהם מביאים לעולם (כלומר על התועלת - ולא על הנזק - שהם גורמים לאחרים).

בחלקו המוקדם של מאמרו, מר רול יודע לזהות את העובדה שהונם ועושרם של בעלי הרכוש מתבסס על העובדה שהם מסייעים לשכבות שמתחתיהם, אך הוא לא הולך עם הרעיון עד סופו. אם היה עושה זאת, היה מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שבני האדם היצרניים הם אלה שבהם תלויה החברה – וכי ככל שהם נמצאים ברמה גבוהה יותר כך הם יכולים להועיל לחלשים מהם בצורה טובה יותר. מכך, בניגוד למקובל בחוגים מסוימים בחשיבה הכלכלית, לא רק שאין החזקים מאיימים על החלשים – בזכותם יכולים החלשים להתקיים, שלא לדבר על הקידמה החברתית הכללית שלה תורמים החזקים בפעולתם.

מכך נובעת גם טעות נפוצה אופיינית מאד אחרת שעושה מר רול, והיא המחשבה שיש להגביל את בעלי הקנין הגדולים בחברה, גם כדי להציל את החברה מהם וגם כדי להציל אותם מעצמם וזאת בהתאם למשל שבו הוא משתמש ובו הוא ממשיל אותם לטפילים ההורסים את הגוף שבו הם תלויים. בהקשר זה אומר רול:

"החזקים, הנישענים על גבו של המעמד הבינוני על מנת להאדיר את הונם ועוצמתם יהפכו משום להיטותם הרבה לעוד ועוד עושר ועוצמה, לקניבלים של עצמם והחברה כולה אשר עליהם נישענת עוצמתם, יחד עימם. דהיינו, הרדיפה אחר העושר והעוצמה תנסר בסופו של יום את הענף החברתי שעליו הם יושבים ופורחים ולכן נדרשת התערבות שילטונית כדי לבלום את תהליך ההרס..."

למותר לציין, בהקשר זה, כי בעלי הכוחות הכלכליים הגדולים אינם אשמים בשום פגיעה בבני אדם אחרים, כי אין ביצירת ערכים ומסחר בהם שום צורה של פגיעה בזכויות אדם. דווקא בעצם המחשבה שיש להגביל בדרך כלשהי את פעולת היצירה שלהם יש בה משום המלצה לפגוע בזכויותיהם, שהם זכויות האדם של בני אדם חפים מפשע – ולא מדובר רק ביצרנים עצמם אלא גם בכל אלה שנהנים מיצירתם.

יתרה מזו, מר רול נושא בדבריו את הבשורה האופיינית לסוציאליזם הריכוזי של זמננו, אשר ממליץ לפגוע דווקא במוכשרים ובמתקדמים ביותר שבין היצרנים ובכך הוא הופך למאיים הרבה יותר על המצב החברתי והכלכלי מאשר הם, מאחר והפגיעה הממשלתית המכוונת נגד בעלי הקנין הגדולים מכוונת, למעשה, נגד מנהיגיה של הכלכלה, שהם המפתח לקידמה ולהצלת החברה מהקשיים שבהם היא נתונה.

בהקשר זה, יש מקום לציין כי אין ראנד מצביעה על ההתערבות הממשלתית הכוחנית בכלכלה כעל הגורם הראשי המביא למשברים כלכליים ולפיכך כל הצעה להעלות את כוחו של הממשל בכלכלה משמעה איום גדול יותר על הציבור בדיוק מכיוון שהציבור הרחב הוא המרוויח הגדול מהחופש של היצרנים לספק לו את הערכים שהם מייצרים.

בהמשך מאמרו מציין רול: "...אנו כפרטים, כבני אנוש על תכונותינו המולדות, איננו רואים את האינטרס הציבורי אלא אך את האינטרס האנוכי-הצר שלנו כפרטים, זה טיבענו, כך נוצרנו." מכך עלינו להסיק, ברוח הגישה האנטי-אנוכית המקובלת בחברה, כי טבעו של האדם הוא בעייתי מכיוון שהוא לוקה באנוכיות ולפיכך הוא איננו רואה את ההיבטים הכלל-חברתיים של פעולות הכלכלה.

אין ראנד מצביעה על כך שדווקא פעולת האדם למען רווחים פרטיים וראייתו האנוכית את חייו כערך עליון היא שצריכה לעמוד בראש מעייניו וכי גישה זו היא שמהווה את המנוע למה שמסתבר גם כקידום של החברה כולה. לפי ראנד, לא רק שאין סתירה בין פעולת היחיד למען עצמו אלא שפעולה למען רווח פרטי היא המאפיינת את התנועות הגדולות ביותר לרווחה חברתית, שלא לדבר על כך שחיים בחברה משגשגת הם ערך לכל אדם יחיד וצריך להיות טיפש כדי שלא להכיר בזאת.

רול ממשיך וכותב כי "חייבים אנו בשום שכל להטיל רגולציה זהירה ביותר בשוק ההון אשר מצד אחד לא תחנוק את הדחף האנושי לאינדיבידואליזם ומצד שני לא תתיר לאותו טבע אנוש לטרוף את עצמו." ושוב ניתן לראות את הופעת הנוסחה הקובעת כי יש קשר בין דחפים אישיים טבעיים לבין הרס עצמי. אך הדבר, כפי שראינו לעיל, איננו מבוסס על שום עדות עובדתית אמיתית. מבט פשוט במציאות מראה כי פעולת אנשים למען רווחים אינדבידואליים מעניקה עושר גם לסביבתם – וכי הרגולציה פעלה עד היום בעיקר כגורם אשר בלם באופן כפייתי וכוחני את התנועות הטבעיות של הכלכלה ושל היחסים הפנימיים בחברה האנושית.

בהקשר פעולת האדם למען עצמו חשוב להדגיש כי האדם יכול לטעות ולגרום לעצמו ולאחרים שנמצאים בסביבתו נזקים וסבל, אך היחס בין טעויותיו של האדם לבין זיהוייו הנכונים בטל בששים - וכל התבוננות פשוטה במידת ההתפתחות העצומה של התרבות האנושית ויכולת התרומה שלה לבני אדם בעולם תחשוף זאת.

בהמשך מאמרו כותב רול כך: "עלינו להעצים את התחרות במשק תוך מניעת נזק אפשרי לציבור מעמד הביניים באמצעות חסימה אופקית (חוקי הגבלים-עיסקיים-אופקיים נוקשים יותר), תוך התרת תחרות אנכית רחבה יותר." ביחס לרעיונות אלה קובעת אין ראנד כי אין שום דרך שבה יכולה תחיקה ממשלתית להעצים את התחרות. אך אם היתה כזו, ספק הדבר באם ישנה זכות מוסרית לכוח כלשהו להתערב בין יצרנים ולגרום להם לריב איש עם רעהו. זולת זו, מה שיכול להיתפס בתודעה כציור נאה – והכוונה ליחס בין אופקיות ואנכיות הוא חסר ערך מעשי אמיתי. קודם כל כי בקפיטליזם אמיתי, חופשי מהתערבות, כל בני האדם נמצאים על מישור אחד, שוויוני, ללא קשר למידת הכנסתם. במצב כזה אין אפשרות אמיתית לבלום את התפתחותו של מתחרה, אך יש אפשרויות רבות להרוויח משיתוף פעולה דווקא בהיעדרם של מונופולים ממשלתיים אשר כובלים את ידי הצרכן החופשי ומונעים ממנו לבחור את הערכים שבהם הוא מעוניין בשל מיסוי כבד.

המסקנה הסופית, הכוללת, של מר רול מתבטאת במלים: "אין לסמוך על "הרצון הטוב" של מחפשי היתרונות הכלכליים. כבר דנו בכך, מושג זה אינו קיים בקרב בני אנוש אשר הממון מעוורם, ושומה עלינו להשית עליהם מנגנוני פיקוח ובקרה בינלאומיים בלתי תלויים..." בשימו מרכאות על המלים "הרצון הטוב" הוא מתעלם מהעובדה שלא ברור הרעיון של אדם ש"שואף ליתרון כלכלי", כי אם מדובר בשיפור של מצב כלכלי, אז מדובר בשאיפה הטבעית של כל אדם, ואם מדובר בכך שאדם מבקש שיהיה לו יותר מאשר לחברו אין בכך שום משמעות שלילית לעולם הכלכלה.

אך לפי אין ראנד אין שום סיבה שלא נראה את העולם הכלכלי כשדה פעולה שבו כל מי שהוא בעל רצון טוב אמיתי פועל למען רווחים גדולים ככל האפשר. קפיטליזם אמיתי אינו סובל מגבלות וגם אם הוא אינו סוציאליסטי – אם אין הוא מרשה פגיעה של גורמים חיצוניים, כמו ממשל ורגולציה, בזכויותיהם של בני אדם שמבקשים ליצור - הוא ממילא סוציאלי, כי הוא מבטא את חייה הכלכליים של החברה האנושית.

לידיעתו של מר רול והמחזיקים בגישתו נוסיף כי לפחות עד כמה שידוע לנו השיטה הקפיטליסטית מעולם לא קוימה כלשונה, כלומר ככלכלה חופשית שאין בה התערבות שלטונית או מגבלות. לאור עובדה זו אין אפשרות מוסרית לדבר על הצורך בהגבלת הקפיטליזם, כאילו פעל זה עד היום בצורה שחייבה את הגבלתו לצורך הגנה על הציבור. אין ראנד מצביעה על כך שהטעות הראשית הנפוצה, בהקשר זה, היא המחשבה שהבעיות הכלכליות שלנו מקורם בשאיפה לרווח של בני אדם, אף שהעדויות מצביעות על כך שהקשיים הקיימים בעולם הכלכלי "נתרמים" דווקא על ידי שליטה ממשלתית, שהיא המפגע הראשי של הקדמה החברתית.

דוגמה מובהקת לכך קיימת בחברה הישראלית, שרבים בה מאמינים כי היא חברה חופשית, על אף שהיא נשלטת בצורה ריכוזית חמורה ביותר מאז הקמתה על ידי גורמי שמאל, שבנו את תשתיתה הכלכלית והחוקית על יסודות סוציאליסטיים. בהקשר זה, סביר שאחת הסיבות שבגללן רואים אזרחי ישראל את המחשבה הסוציאליסטית כחיובית ביסודה היא השליטה הריכוזית של המדינה בחינוך. שליטה זו דאגה להנחלת המשיכה של האזרח כלפי הרעיון הסוציאליסטי ולדחייתו את החופש ואת הקפיטליזם כמייצגי בערות או מה שגרוע יותר: רוע.

אין ספק שישראל מהווה חלק מהעולם המערבי ונהנית מיתרונותיו הכלכליים והטכנולגיים גם יחד. אך הדבר רק מראה עד כמה השילוב של כלכלה חופשית ושליטה ממשלתית מהווים חלק בלתי-נפרד כמעט מהעולם החופשי של ימינו, אשר רחוק מלהיות באמת חופשי לחלוטין. השגשוג היחסי הקיים בעולם זה – שהוא, למעשה, העולם המערבי - ביחס לשאר העולם הושג בשל מידה גדולה יותר של חופש כלכלי שקיים בו. אך במידת החופש שקיים בימינו בעולם עדיין אין די. לפיכך שומה עלינו לשאוף ליותר חופש ולא לפחות ממנו, שהוא מה שמשתמע מכל הצעה להגביר את השליטה בכלכלה.

במובן זה אין ספק בכך – וגם לא יהיה בדורות שיבואו – כי חוסר ראיית האנושות של ימינו את הקשר שבין חופש לשגשוג משמעה עיוורון רוחני מדהים בעוצמתו. בהקשר של נושא זה תהיה עבודתה של אין ראנד, על מקומה בתרבות, אחד הנושאים שיהיו נתונים בסימן שאלה גדול ביותר, כי מעניין איך יבינו בני העתיד את העובדה שאין ראנד לא הובנה בדורה, ואף נדחתה על ידי ההוגים, המחנכים והמנהיגים העכשוויים כדמות שלילית מבחינה מוסרית, שלא לדבר על לא רלוונטית מבחינה אינטלקטואלית. בכל מקרה, תהיה עובדת העיוורון התרבותי כלפי ראנד עדות למחדל תרבותי שאינו יכול להיות אקראי.

נתונים נוספים