יכולתו של היחיד
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1081
יכולתו של היחיד
מה שבין רוארק לברז'רק
ב"כמעיין המתגבר" של אין ראנד וב"סירנו דה ברז'רק" של אדמונד רוסטאנד מוצגות דמויותיהם של גיבורים יוצרים – הווארד רוארק וסירנו דה ברז'רק. כל אחד מהם הוא יחיד (אינדבידואל) המגלם בזמנו ומקומו ערכים גבוהים של אחדות מוסרית ויכולת אנושית יחידאית.
אך מהי בדיוק הכוונה באמירה שבני אדם מסוימים הם בעלי יכולת? מה הכוונה ב"אני יכול"? לא מדובר רק ביכולת במובן של כשרון העשיה אלא גם במובן של המוכנות העמוקה לביצוע הדבר. למעשה, מדובר באמירה שהאדם שבו מדובר הוא מחד האדם היחיד שמסוגל לבצע מלאכה מסוימת ומאידך שהוא יכול להיות בעל אישיות כזו, שהוא מוכן לבצעה אף אם אין הדבר משתלם מבחינה חומרית, כלומר על יסוד תחושת מחוייבות מוסרית, הנובעת מעצם קיומה של היכולת בטבעו. מחויבות מסוג זה היא בעלת אופי מטפיסי, כלומר שהיא איננה ענין חברתי אלא יחידאי, שכן היא קיימת כחוזה טבעי שמובנה באישיותו של היחיד בעל היכולת. חוזה זה אומר שמימושה של יכולת זו הוא תנאי לאושרו של אדם זה, שבלעדיו לא יוכל "לחיות עם עצמו".
אתה צריך להיות אדם ממעלה אינדבידואלית ואינטקלטואלית גבוהה ביותר גם בשביל להיות מסוגל לראות את החשיבות שבעשיית עבודה מסויימת כשלעצמה, כשהאחרים בחברתך אינם רואים זאת – וגם לומר "לא איכפת לי שאחרים יקבלו את האשראי והשכר על עבודתי במקומי" כמו במקרה של רוארק שבונה ב"כמעיין המתגבר" לבקשתו של קיטינג מבלי לקבל על כך שכר. הסיבה לכך היא שבעיניו פעולת תכנון עבודה זו היא כל כך חשובה שבכל מקרה עדיף שהיא תיעשה על פני שהיא לא תיעשה. בלשונו של רוארק הוא, למעשה, אומר: "אני היחידי שיכול לא רק לעשות אותה אלא גם להבטיח שהיא תיעשה בדרך הטובה ביותר. לפיכך עשייתה עבורי הוא דבר שהוא כל כך רב ערך שאני מוכן לעשות אותו אפילו אם אני לא אקבל את התשלום עבורה". גישה זו גם מסבירה את היות התנאי היחידי שדורש רוארק מקיטינג בהקשר זה הוא שהעבודה תיעשה בדיוק לפי תכנונו.
בשיטת אין ראנד מתבטא הרעיון שהאדם היחיד "כמוהו כעולם מלא". משמעות הדבר היא שמבחינה פוטנציאלית יכול אדם אחד להיות כזה שמגלם עולם שלם בפני עצמו, כלומר היקף מלא של חיים שבו אתה לא רק הזורע והקוצר אלא גם המבשל והאוכל – תחום פעולה שבו אתה מעניק לעצמך כרווחיך וכשכרך את הסיפוקים הראשיים שמשלמת לך יצירתך שלך. חיים שכמוהם כעולם מלא הם כאלה שבהם אתה במצב שבו העשיה נותנת לך סיפוק גדול עד כדי כך שאתה יכול להרשות לעצמך לוותר על כל תשלום נוסף. במצב מיוחד כזה התשלום מן העולם החיצון, יהיה אשר יהיה, יהיה תמיד במעמד של ערך משני. אדם שמצליח להגיע למצב כזה כמוהו כמעגל סגור ושלם של סיבה ותוצאה, שאיננו תלוי באחרים. מבחינה זו ניתן לומר שהיצירה האידיאלית מבחינתו של אדם תהיה כזו שכדאי לו לעשותה גם אם לא יקבל עבורה שכר כלשהו מגורמים חיצוניים, כי די יהיה לו בסיפוקו מעשייתה.
אם ננסה להיזכר מי מבין היוצרים שאנו מכירים באמנות הספרות או הדרמה, כמו סירנו דה ברז'רק, שהיה מוכן שאדם אחר יזכה בפרי מאמציו, אמר למישהו: "אני מוכן שאתה תקבל את המחיר, רק תן לי לעשות את העבודה" אנחנו נמצא את הווארד רוארק. במובן מסוים, מהווה בעקרון זה רוארק וריאציה על הנושא המופיע ב"סירנו", המשרת, באמצעות כשרונו המילולי, את מתחרהו על ליבה של אהובתו ומסייע להשיגה. בדומה לכך, מספר פעמים ב"כמעיין המתגבר" מוכן הווארד רוארק שאחרים - כמו פיטר קיטינג יקבלו את האשראי על עבודתו ולאורך הדרך הוא גם מוכן, לעתים, לכך שהאחרים יקבלו את האשה שהוא אוהב (קיטינג, ואיננד) מנימוקים עקרוניים.
מוכנות זו של רוארק שהאחרים יקבלו את המגיע לו אפשרית, מבחינתו, רק כאשר אין הדבר מערב אי מוסריות - וכל עוד מי שנפגע ישירות מהדבר הוא זה שביצע טעות שיפוט. רוארק חי כמו סירנו במובן זה שהוא רואה את עצמו כערך היקר ביותר שלו ושלא כמו סירנו מסתיים הרומן של ראנד בנצחונו בזמן שחייו של סירנו מסתיימים כטרגדיה. בנושא האהבה הרומנטית שונים זה מזה רוארק וסירנו כדמויות אמנותיות בעיקר בשוני שבין מידת מימושם את אהבתם. במובן זה, היחס בין ברז'רק לרוארק הוא דוגמה אחת יפה וחשובה לצורה בה אמן אחד יכול על ידי לקיחת נוסחה או עיקרון שמצוי ביצירת אמנות אחרת לתת לנו אמירה חדשה, משוכללת ומעודכנת, שנותנת פתרון טוב יותר לבעיה נתונה. מה שמעבירה לנו ראנד לגבי הנושא של סירנו באמצעות דמותו של רוארק הוא אמירה שסירנו אינו חייב למות בסוף היצירה ושאהבתו לא חייבת להישאר בלתי ממומשת. או, יותר נכון: סירנו לא חייב להחמיץ את החיים.
אך אדמונד רוסטאנד, יוצר סירנו, חפץ להמחיש את הבעייתיות שקיימת במצבו של אדם אציל אשר ליקוי גופני גורם לו להחמיץ את היתרונות שקיימים בכישוריו האחרים הרבים, בשל רגש נחיתות שיש לו. אך רוסטאנד ממחיש לצופה במחזהו את השקפתו על האמת של מצבו של ברז'רק באמירה אחרת ב"סירנו", המחברת אותנו עם הנושא של הוארד רוארק; אמירה זו שייכת לאציל שהתנגד לברז'רק לאורך חייו, אך מוצא, לקראת סוף חייו (וסיומה של היצירה), שעל אף כל מה שהשיג מבחינת מעמדו בחברה הוא מקנא בו על כך שחי מבלי להתפשר על ערכיו, כי הוא מכיר בכך שלעצמאות זו יש ערך, שבכך שהקפיד שלא להיסחף אחר זרמי החברה, שמר למעשה על שלמותו העצמית.
מתנגד זה של סירנו מזהה שקיימת הנאה גדולה בשמירתו של סירנו על יחידאותו ואחדותו המוסרית והוא עצמו מתחיל לתפוש שבכך שהלך בעקבות ערכים ומגמות מסויימים, השולטים בחברה, והמהווים סטיה מבחינת אישיותו, הוא התפשר והחמיץ את האפשרות לאושר. הוא מבין שלמעשה, בכך שלא ראה את עצמו כמהות בעלת מעמד עליון וחשיבות בפני עצמה אלא כחלק מגוף האצולה המעמדית שנראה לו גדול וחשוב יותר מן היחיד הוא, בעצם, הפסיד.
ב"כמעיין המתגבר" עומדים מול רוארק בני אדם כמו קיטינג וואיננד, המתעמתים עם העובדה שהחמיצו את הסיפוק והאושר שהיו אפשריים בחייהם, כי הם לא נקטו במדיניות אי הפשרה של רוארק. במקרה שלהם הפסדם נובע מן הפשרה שנוצרה על ידם בין אישיותם ויכולותיהם היחידאיות לבין הדרישות החיצוניות שלהן נכנעו.
ב"כמעיין המתגבר", לקראת סוף המירוץ, חש לפתע פיטר קיטינג, שחשב את עצמו לארנבת המתחרה עם הצב, כי הוא היה הארנבת שכמו במשל הנודע הפסידה את המירוץ בגלל שנרדמה: בתחילת הקריירה שלו הוא היה בטוח בכך שהשיג את הערכים הגבוהים ביותר במירוץ החברתי ביחס לרוארק, אך נוכח כי רוארק הוא זה שהשיג, בסופו של דבר, הרבה יותר. כך, על אף מה שהיה נראה בחלק הראשון של החיים כהתאבדות מצד רוארק, אשר סירב להתפשר על ערכיו, הוכיח את עצמו כדרך להצלחה מבחינת מסלול החיים, שבו השמירה על העצמיות היא תנאי הכרחי להשגת תחושת סיפוק.
למעשה, זהה לכך היא גם מסקנתו של גייל ואיננד בסיום "כמעיין המתגבר", אשר מבין כי דרך חייו הבלתי מתפשרת של רוארק היתה הדרך הנכונה לחיות וכי הוא עצמו איבד, למעשה, את הערך הגבוה ביותר שלו בכך שלא שמר על עצמיותו, תוך היסחפותו שצורת מחשבה שלה חונך על ידי גורמים חיצוניים.
במילותיה של אין ראנד על מחזהו של אדמונד רוסטאנד, "סירנו דה ברז'רק" הוא שיר תהילה לאחדות, לעצמאות ולהערכה עצמית אנושיים. השקפה מרהיבה על רוחו הגיבורית של האדם אשר נותרת בלתי נגועה על אף סבל וטרגדיה." באותו הקשר היא מתייחסת למחזה כאל "החוויה המרוממת ...שהיא אחת מגולות הכותרת של התיאטרון מאז ומעולם." דברים אלה נאמרו על ידי ראנד ביחס למחזה זה.
אדם בעל אחדות כמו סירנו מבטא את הצורך הפנימי של אדם כזה לבטא את עצמו במציאות כי תמצית האחדות היא חיים במציאות: להיות קשור לעובדות. התחברות עם המציאות היא איחוד עם מה שיש. ההכרח של אדם יוצר הוא למכור את מה שהוא קונה, בחומר או ברוח. האמן מעוניין להעניק ולקבל שכר על פעולתו זו ממי שנהנה ממנה. בכוח יצירתנו אנו מקבלים ערכים ורוצים להעביר אותם הלאה באמצעות תוצרינו. במובן העמוק, המטפיסי-פסיכולוגי, אנו חפצים להיות כמו אלוהים, לברוא עולמות ולהיטיב באמצעותם. כמו שאם רוצה להוליד ילדים ולהאכיל אותם. מחד, להוציא משהו מתוכך ומאידך לתת לו אפשרויות לגדול ולהיות מהות חיה ועצמאית.
היכולות הגדולות שלנו הן למעשה סוג של התחייבות מוסרית שיש לנו כלפי עצמנו לצורך זה שנהיה מאושרים. אנו בנויים כך שהאושר שלנו מבוסס על מיצויינו את יכולותינו בהפעלתן במציאות. אם אנחנו יכולים לעשות דברים מסוימים, עלינו לבטא את היכולות הללו, כי מי שלא מבטא את היכולת שלו מועל למעשה מבחינה מוסרית במחוייבותו כלפי הפוטנציאל שלו. עונשו של מי שמוותר על זהותו היחידאית יהיה הפסד של יכולתו היחידאית ליהנות. בפועל, המשמעות המעשית של פשרה מסוג זה תהיה חוסר סיפוקו של היחיד והפסד של אושרו.