כמעיין המתגבר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1256
כמעיין המתגבר
עשרות שנים חלפו מאז פרסמה אין ראנד את ספרה "כמעיין המתגבר". הספר והסרט שנעשה לפיו רכשו פופולריות והערכה רבה והפכו במהירות לרבי-מכר. מליוני אנשים בעולם קראו את ספרי אין ראנד ונהנו. כל מי שקרא בנעוריו את "כמעיין המתגבר" (וזו גם הסיבה שספריה נקראים, לפעמים, ספרי "נעורים" ומוערכים ככאלה) אינו שוכח לעולם את החוייה שחווה: אין האדם יכול להתכחש לזמן הקסום בצעירותו שבו רותק בעצמה רבה אל קורותיהם של הווארד רוארק ודומיניק פרנקון.
אך אנשים רבים דוחים את זכרונם זה בתחושת-מה של אי-נעימות. חלק מהם חשים כי הדבר מסמל תקופה שבה היו "אידיאליסטים" ורצו "לתקן את העולם", תקופה שבה היו צעירים "בלתי מעשיים".
אנשים אלה ועשרות מליונים כמותם שוכנעו מאוחר יותר כי הרעיונות שהובעו בספרי אין ראנד, ובמיוחד ב"כמעיין המתגבר" הם לא מעשיים, אידיאליסטיים מדי - ואחרים אף הגיעו למסקנה כי רעיונות אלה אינם צודקים. רבות ניתן לשמוע מישהו אומר: "פעם גם אני החזקתי ברעיונות אלה כי חשבתי שהם מעשיים ו/או צודקים - אך מאז למדתי כי המציאות אינה כה פשוטה כפי שהיא מופיעה בספריה של אין ראנד - החיים אינם שחור ולבן..."
אנשים אלה, שקראו את "כמעיין המתגבר", מוותרים אז על רעיונותיה של אין ראנד לטובת החיים ה"ריאליסטיים": או, במלים אחרות, לטובת מה שהם חושבים לענייני ואמיתי יותר מן הרעיונות המופשטים המובעים בספריה. הם בוחרים לחיות את חייהם במסלולים שונים: פוליטיקה, אמנות, מקצועות חפשיים אחרים, עבודה או עסקים - ויש שפורשים מן החברה או מהגרים לארץ אחרת. חלק מהם מנסים לתקן את החברה (סוציאליזם) או לתקן את העולם (קומוניזם), חלק רואים עצמם כמעשיים ופונים לעולם החומר (תעשיה ומסחר) וחלק בוחלים בחומר ובוחרים להגביה אל הרוח (מדעים הומניים, אמנויות), יש מי שרואה את הפועל כעיקר ולוחם נגד מעסיקיו ויש מי שרואה את המדינה כעיקר (פשיזם) ולוחם נגד הפרט, ויש כמובן מי שרואה את האלוהים מעל הכל ולוחם למען ישרתוהו בני-האדם - והמשותף לכל אלה, הוא שברמה זו או אחרת, נלחמים!
וכשהם נלחמים, שוכחים הם את עצמם: את חייהם, את זכויותיהם הטבעיות, את העובדה שהחיים ניתנו קודם כל כדי לחיות אותם ולהיות מאושרים. על כך הצהירה אין ראנד ועל כך התקיפוה.
איך קרה שספריה של אין ראנד והפילוסופיה שלה מושמצים שוב ושוב ונתפשים כאנטי-חברתיים, כפשיסטיים וכלא-הומניים ע"י אנשים כה רבים?
התשובה מכילה שני חלקים:
א. רעיונותיה של אין ראנד אינם מובנים כהלכה.
ב. הוגי הדעות של תקופתנו עושים כמיטב יכלתם לטשטש ולעוור את החלק החושב שבציבור למשמעותם של רעיונות חדשים אלה.
הימין מתקיף את אין ראנד על כך שהיא אינה מצדיקה כפייה כלשהי במערכת יחסי אנוש, שהיא מתנגדת בחריפות לתפישת המדינה הרואה את האדם כמשרתה, ועל כך שהיא מתנגדת לכל דרך של ניצול הפרט ע"י המדינה. הימין מאשים את ראנד שהיא מתנגדת לכל דרך של ניצול הפרט ע"י המדינה. הוא מאשים את ראנד שהיא "אנרכיסטית" וחושב שהיא מבקשת להביא למצב של אי-סדר מוחלט - אך אין ראנד ממליצה על מדינה מאורגנת של אנשים חופשיים.
השמאל מתקיף את אין ראנד על כך שהיא מתנגדת לשדידת בעלי רכוש יצרנים לטובת כאלה שאינם יצרנים, על כך שאין היא רואה את החברה כגוש חי אחד גדול, על כך שהיא מייחסת חשיבות לפרט היצרני. השמאל מאשים את אין ראנד שהיא "פשיסטית" ומעוניינת בשליטת החזקים על החלשים - אך אין ראנד מתנגדת לשליטה בכל צורה שהיא - מטעמים של מוסר.
אין ראנד מתקיפה את השמאל, את הימין, את המרכז וכל תנועה פוליטית שמנסה לפתור בעיות חברתיות ע"י ביטול החופש - של חברה שלמה או אדם בודד. אין ראנד דוגלת בחופש מוחלט: כל ארגון מדיני או סדר חברתי, כל דבר חיובי שנוצר ע"י אדם לאורך ההסטוריה ובעתיד – תלוי, להשקפתה, ברצונם הטוב והחופשי של בני האדם המעוניינים בו. חופש זה הוא היסוד לכל הישג אנושי, יחידאי או חברתי, פרטי או כללי.
תפישתה של אין ראנד היא מוסרית וטענתה היא שאין לשום אדם את הזכות לשלול זכויות מאחרים.
לכן מדברת אין ראנד על גדולה מוסרית. אדם גדול הוא, קודם כל, זה שגדול מוסרית. אין גדולתו של אדם תלויה במוצאו התורשתי, באינטיליגנציה שלו, או בכספו. גדולתו היא קודם כל תוצר של המוסריות שלו: הוא אדם טוב. טובו של האדם הוא האינטרס האנוכי שלו: רצונו לחיות למען עצמו ולא לנצל אחרים למענו.
האדם הרע אינו כזה: הוא צריך שאנשים יהיו טפשים, קטנים - ושיהיו תלויים בו, בכדי שיוכל להמשיך לרכב על גבם. לכן אין האנשים הרעים מסוגלים ליצור חברה של ממש אחרי אלפי שנות הסטוריה - כי חברה אנושית אמיתית חייבת להתבסס על "חייה והנח לחיות" - שיטה שבה בני אדם מאפשרים זה לזה לעשות בחייהם כרצונם - ואילו הם יודעים רק לכפות.
בעייתם של האנשים הטובים בהסטוריה היא - שהם אינם יודעים שהם טובים. הפילוסופיה של אין ראנד באה בכדי להסביר להם זאת: שכל אדם המעוניין לחיות ולעבוד בכדי לפרנס את עצמו, המעוניין להקים משפחה או חברה אנושית ללא כפייה, המעוניין לשתף פעולה עם אחרים בתנאים של חופש ולהיות מאושר בחיים עלי אדמות - הוא אדם מוסרי ונעלה בהרבה מהפוליטיקאים, האינטלקטואלים והאמנים של ימינו, המנסים לדחוף את האנושות למצב של סבל וכבלים שונים.
האדם העליון של אין ראנד הוא האדם היוצר והבונה: אין הוא האדם העליון של ניטשה, שנמצא "מעל" למוסר, גם לא האדם העליון של הפשיזם, המקריב חייו למען המדינה. אין הוא האדם העליון של הסוציאליזם, המוסר את חייו כשי לקולקטיב, וגם לא האדם העליון הנוצרי או הבודהיסטי, המתנזר מתענוגות העולם הזה ומעדיף סבל בהווה לטובת העולם הבא...
הווארד רוארק עוסק בבנייה. עניינו לבנות וזו מהותו המוסרית. אלסוורת טוהי עוסק בהרס וזוהי מהותו שלו. רוב האנשים אינם גדולים כרוארק או קטנים כטוהי אך רק הם הבוחרים באופן חופשי את גדלם המוסרי. הבחירה בטוב או ברע היא הבחירה בבנייה או בהרס - וזוהי הדילמה שעומדת בפני דומיניק פרנקון וגייל וייננד: שניהם בוחרים - ואין ראנד מציעה לקורא לבחור גם הוא: לבחור בטוב על פני האדמה - או לשרת את הרע.
אין האדם חייב להיות גאון יוצר בכדי להיות טוב ולשרת את הטוב. בשרתו את הטוב עוזר האדם לעצמו; בעזרו לטוב הוא פועל באנוכיות כי הטוב משפר את חייו ועושה אותם יפים וטובים יותר. תורת אין ראנד תורת חיים היא והיא מאפשרת לאדם לעשות כל שברצונו עם חייו - זולת פגיעה בחיי אחרים.
את כל רעיונותיה אלה ורבים אחרים הגדירה אין ראנד והסבירה באמצעות פילוסופיה מסודרת, שיטתית, הגיונית ושווה לכל נפש, לה קראה הפילוסופיה האובייקטיביסטית. (פילוסופיה מציאותית; אובייקטיביות = מציאותיות). פילוסופיה זו נלמדת בימינו ע"י אלפי אנשים בעולם, וספרים רבים שהופקו על ידי ממסד שלם שהוקם לצורך זה, מבארים היבטים שונים שלה. אעפ"י כן לא קיבלה פילוסופיה זו מעולם לגיטימציה אינטלקטואלית מבחינת השולטים בחיי הרוח של החברה: חופש אמיתי מפחיד תמיד את הסוהרים...
באופן פרדוכסלי נמחצת התפישה האובייקטיביסטית של אין ראנד ע"י כיוונים שונים מנוגדים בתרבות זמננו: ה"מעשיים" טוענים שהיא מדי "תיאורטית ומופשטת" ו"מה שנכון בתיאוריה לא עובד במציאות" ואילו אנשי ה"אידיאלים" מאידך, טוענים כי רעיונות האובייקטיביזם הם נוקשים, אכזריים, נטולי אנושיות ואסור ליישמם. הבחירה והשיפוט נמצאים עתה בידיך, הקורא.
אוהד קמין