מקוריות כאובייקטיביות

 

מקוריות כאובייקטיביות

בין מקוריות מציאותית לחברתית

לאור העיבוד שעשתה אין ראנד לסרט קולנוע של ספרה "כמעיין המתגבר", שאלה מעניינת לדיון היא: האם יתכן שייעשה סרט על פי ספר והסרט - על אף שהוא הפחות מקורי מבין השניים - יהיה טוב יותר מן הספר?

כדאי להניח שיש אפשרות כזו לפחות מבחינה הגיונית. ואם יש אפשרות כזו, הרעיון של המקוריות כאיכות כשלעצמה נופל מבחינה לוגית. בהקשר החברתי שבו אנו נמצאים, מקוריות נחשבת רבות לערך שקיים בפני עצמו – ולעתים גם לציונה של איכות גבוהה. אך האם מקוריות, מעבר לכך שהיא מציינת את מעמדם של היוצרים מבחינה טכנית, היא באמת ערך בפני עצמו? זהו חומר למחשבה.

התשובות לשאלה זו יכולות להיות כמה: קודם כל, ניתן לראות מקוריות כדבר יפה כשלעצמו, אך לא בהכרח כערך בפני עצמו. במיוחד לא כאשר אמנים מבצעים דבר שהוא ייחודי וחדש, אך אינו יפה או אף מכוער מבחינה אסתטית ומוסרית. במלים אחרות, המקורי אינו תמיד יפה. המקוריות מתבטאת, בהקשר זה, בזה שאדם מסויים עולה עם רעיון חדש וטוב. במצב כזה יש בעצם העובדה שהוא היה הראשון משום עדות על יכולת מסוימת שלו, של יצירת יש מאין. אך אין הדבר אומר שהמקוריות יכולה לעמוד בפני עצמה כבעלת ערך חיובי. היא חייבת לפחות לבוא בהקשר חיובי מסוים ולהיות מותאמת אליו כמהות מועילה כדי שניתן יהיה להעריכה כחיובית. במובן זה ניתן לראותה כמין אמצעי טכני באופיו כדי להשיג מטרה מסוימת, ערך אחר גדול יותר.

יש שיראו במקוריות מהות שיש בה מרכיבים של צורה ושל תוכן החוברים לשלמות ואז ניתן לראותה כברכה. אך שוב, עלינו לזכור שהיכולת להיות מקורי, לחשוב על רעיונות שלא חשבו עליהם לפני כן, אף אם משמעותה יצירתיות או יצרנות, איננה מבטיחה שמה שייוצר יהיה טוב.

מקוריות אובייקטיבית

על רקע כל שנאמר לגבי מקוריות ניתן לומר שאנו צריכים הגדרה של מקוריות. בענין זה עלינו לברר לעצמנו באם ההקשר של מושג המקוריות הוא חברתי או מציאותי. באם, כשאנו אומרים "מקוריות", אנו מתכוונים למושג מהתחום החברתי, כלומר לכך שה"אני" המקורי שונה מהחברה שבתוכה הוא חי – אז יהיה למקוריות מובן חברתי. במובן אחר, כאשר הגדרת המקוריות איננה נוגעת במימד החברתי, אלא המציאותי, כשמיקודו של ה"אני" איננו ביחס שבינו לבין החברה אלא בכך שהוא מקור הדבר שאותו הוא יוצר, יהיה למקוריותו ערך אובייקטיבי, המציין שהיחיד הוא מקורו של הדבר שממנו הוא נבע, בלי קשר לחברה שבה הוא חי.

נראה שהתשובה השניה יסודית יותר ונוגעת יותר במהות רעיון המקוריות. וזה, למעשה, גם הנושא הראשי של "כמעיין המתגבר", המתבטא בשמו. למעשה, מהווה כל היצירה האנושית תשובה לשאלה: מהו מקור מעיין היצירה? התשובה על שאלה זו, שמונחת ביסודו של הספר, היא התשובה למקורם של כל הערכים הקיימים בעולם האנושי. דבר זה מתבטא בנאום הסיכום של הוארד רוארק ביצירה בביטוי של "להיות יד ראשונה". במובן זה שנותנת המחברת אין ראנד לרעיון של מקוריות, היא מציינת את היותה של מקוריות חלק מטבעו של היוצר האנושי, אשר מגדיר את היותו יצירתו נובעת ממקורו הוא ולא מועתקת.

מנקודת המבט של גישה זו, האמירה "אני מקורי" אינה זהה בהכרח לאמירה "אני הראשון שפתר את הבעיה" או "אף אחד לא עשה את זה כמוני". דוגמה: כשילד פותר לראשונה תרגיל חשבונאי בלימודיו, שמן הסתם כל אדם בעולם פתר אותו בחייו, אז על אף שהוא אינו זה שפתר את התרגיל לראשונה הוא נמצא במצב של מקוריות מבחינת תחושת הראשוניות שלו, כי לא רק שזו הפעם הראשונה שבה נעשה הדבר בעולמו, אלא שהוא, העושה זאת, חש, בצדק, שהוא בעליה האמיתיים של הפעולה, כי העיסוק בה ופתרונה נעשים באופן מלא על ידו.

מה שעושה את פעולתו של הילד - לא רק בהקשר זה - למקורית היא העובדה שהיא נובעת ממנו באופן עצמאי ולא משום מקור אחר. במובן זה מקוריות זו היא אובייקטיבית שכן היא מבטאת הישג מציאותי של עצמאות מחשבתית באופן שאינו קשור לכך שרוב בני האדם מגיעים גם הם להישג כזה.

בדומה לכך, אף כי היוצרים הגדולים של האנושות הם מקוריים גם במובן זה שיצירתם לא נעשתה על ידי אדם אחר, אין בדבר זה כדי לערער את היותה של יצירתם מקורית באופן אובייקטיבי, כלומר היותה מספקת את היוצר מבחינת הישגיותה בלי קשר להשוואה כלשהי עם בני אדם אחרים. במובן זה, מקוריות איננה נוגעת לתחרות – ובניניו של הוארד רוארק, כמו בני אדם, אינם נמדדים ביחס לאחרים אלא ביחס להיותם ממלאים את הנדרש מהם באופן עצמאי, הן מבחינת היותם מספקים את הצורך שלשמו נוצרו, והן מבחינת היותם מספקים את יוצרם נפשית.

במובן מסויים, המקוריות היא מה שאנו קוראים ביצירה "אותנטיות" – שמשמעותה גם אמיתיות, נכונות, ואי זיוף. אלה אומרים שהדבר שבו מדובר נעשה מתוך עצמו, על ידי היוצר היחיד, המסויים, באמצעיו שלו, ונובע מתוך אישיותו שלו באופן בלתי מועתק. לעתים ניתן לחוש בכך ביצירה ולעתים לא, אך המקוריות נמצאת בעובדה שהאדם משתמש בדבר לצרכיו שלו. בדומה לדוגמה של הילד, פעמים רבות משתמש אדם באופן מקורי בהרבה מאד ערכים שאחרים כבר השתמשו בהם. מקוריות הדבר מתבטאת בכך שהוא בונה את השימוש לצורך לעצמו, מתוך הצרכים של עצמו ולמטרות עצמיות.

לעתים מבצע אדם דבר בפעם הראשונה, אך לא באופן מקורי, כי הדבר לא נעשה מתוך תכלית עצמו, לצרכים של עצמו ולמגמות ולמטרות של עצמו אלא לצורך מטרות של אחרים. לכן, על אף שזה יהיה ראשוני וחד פעמי זה לא יהיה באמת מקורי במובן האובייקטיבי אלא החברתי. מקוריות, במובן היסודי של הענין, איננה חברתית ומשמעה אינו יחס בין היחיד לחברה אלא יחס בין היחיד למציאות.

היחיד כמקור הערכים.

היות המקוריות שייכת ליחיד היא בחינה אובייקטיבית ולא פוליטית, שאין ראנד קובעת שהיא יסודית. ההיבט המעשי של הדבר אומר שהיחיד הוא מקור הדברים, מקור הערכים. היחיד נמצא ביסודו של מה שנוצר ולמעשה במקורו של כל ערך שיש לנו, על אף שלעתים קרובות אנו נהנים ממה שנמצא בסופו של קו התפתחות יצירתי שהחל לפני דורות רבים.

היחיד, כשהוא יוצר, הוא גם מי שקובע לעצמו את הזכות על יצירתו. במובן הזה זהו גם יסוד לזכות על מקור היצירה. היחיד הוא הבורא שלה ויש לו על כן גם את הזכות להרוס אותה. בספר, רוארק אומר: "אני נתתי ואני לקחתי", אחרי שהוא הורס את מה שנבנה בזכותו. הוא מרשה לעצמו להרוס את מה שהוא היה המקור לו. הוא לוקח לעצמו את הזכות לקיומו של דבר שבלעדיו לא היה קיים. זהו ביטוי של הקו המנחה שלעיל, שביסוד כל הישג נמצא יחיד או, במלים אחרות: שהיחיד הוא תנאי הקיום שלו.

בהקשר זה יש מקום לציין כי יש הבדלים משמעותיים בין מידת שליטתם של יוצרים בפרי יצירתם, במיוחד באמנות; בעת שבנין ניתן להריסה, אין הדבר כך לגבי ספר או שיר, שיכולים לעבור מדור לדור במשך אלפי שנים גם אחרי שיוצרם עבר מן העולם.

היחיד והקבוצה

כל יחיד אנושי נתקל בצורך להגדיר את עצמיותו במציאות, מה שנעשה על ידי פעולותיו של האדם במיוחד בתחום העבודה היוצרת ויש העושים זאת מתוך התייחסות כזו או אחרת לחברה ולמוסכמותיה. ב"כמעיין המתגבר" אנו פוגשים בשיחה המתפתחת בין הוארד רוארק ללקוחה שבאה להזמין ממנו בית. היא רוצה שהבית יהיה תואם את תקופת טיודור האנגלית. הוא שואל אותה באם היא ראתה את ביתו של הלר - שהוא תכנן עבורו - והיא אומרת שהיא מעריצה את הלר, אך כשהוא מראה לה את תמונות הבית שבנה לו היא אומרת שזה לא נראה לה. היא רוצה בית שיבטא את אישיותה ו"רבים אומרים לה כי אישיותה היא מסוגה של המלכה אליזבט" רוארק מנסה להסביר לה מדוע אין עליה לבנות בית בסגנון תקופת אליזבט והיא מפסיקה אותו באמירה שאין היא מעוניינת בשיעור מפיו כי היא עברה קורס במועדון וכי ידידיה אומרים לה שהיא מתמצאת בתקופה זו יותר מאדריכלים רבים..." זוהי דוגמה לכך שאדם מקבע את עצמו בהקשר שלא מתאים לו, על יסוד חברתי; במקרה מובהק זה אדם מחפש ומוצא את עצמו במשהו שאיננו הוא עצמו במוצהר.

יש בימינו ביטוי מאד שגור בפי הבריות: "האם אתה סוג האדם ש...?" או "האם אתה שייך לבני האדם ש...?" באמירות אלה אנשים מסווגים את עצמם ואת חבריהם לא כ"אני" בעל צרכים ומאפיינים יחודיים משלי, אלא בתוך שיוך חברתי, כאילו הם שייכים לקבוצה זו או אחרת, שהם בעלי מאפיינים מיוחדים – וזו מגדירה את כללי אישיותם. במלים אחרות: האנשים אינם מקוריים. דבר זה מוצג על ידי ראנד כאחת הבעיות שיש לנו בחברה של היום: שאנשים אינם מקוריים, אינם רואים את עצמם וחושבים על עצמם כעל מהויות יחידאיות אלא כעל חלקים מקבוצות וככאלה משוייכים לקבוצות ולמחלקות גדולות מהם. מדובר בקולקטיביזם – בקבוצתיות – אך לא במובן החברתי-פוליטי אלא הפסיכולוגי, המכוון נגד צרכיו היחידאיים של היחיד.

נתונים נוספים