יחידאיות, ייחודיות וריבוי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 747
יחידאיות, ייחודיות וריבוי
דרך ההסטוריה של האמנות ניתן לראות את היחס שבין ייחודיות האמנות ליחידאיותו(*) של האמן. יחסן של תרבויות האנוש לאמנות לאורך ההסטוריה מייצג במידה רבה את הערכתן למקומו של היחיד מנקודת המבט הכלל-אנושית – ולא במקרה, את ההיבט המטפיסי הנוגע לערכים האסתטיים-דתיים שקיבלו מקום של כבוד בחברות אלה. דבר זה התבטא בערכן האובייקטיבי והאוניברסלי של יצירות האמנות ששרו מן העולם העתיק וביכולת הנאתו מהן של האדם בכל מקום וזמן עלי אדמות.
מטעמי שאיפה לשליטה מונופוליסטית יש עניין לבני האדם המבקשים לשלוט בכל תחום יצירה אנושית להלחם בפלורליזם, כלומר ברעיונות הריבוי. במסגרת מגמה זו חפצים הם להציב מעין פירמידה היררכית של יצירה בכדי לקבוע שזה שנמצא בראש הוא הכי טוב, ואז לבוא ולהצהיר שמה שיש בידיהם הוא המוצר הטוב ביותר. סוג זה של השתדלות ניתן למצוא גם בתחום האמנות, אך באמנות אין הדבר עובד בדרך זו, כי מטבעה היצירה האמנותית מייצגת ייחודיות שקשה ביותר להשוותה או להחליפה.
כשמדובר באמנות, אין יצירתו של אמן אחד יכולה להחליף יצירה של אמן אחר, ואפילו כשמדובר באותו אמן אין יצירה אחת שלו יכולה להתחרות ביצירה אחרת. דוגמה: באמנות המוסיקה אין, בעצם, תחרות בין הסימפוניה החמישית של בטהובן לשיר Help של ה"חיפושיות". יתרה מזו: אין שירי ה"חיפושיות" מתחרים זה בזה וגם לא הסימפוניות של בטהובן. באמנות יש מקום לזה וגם לזה.
דומה הדבר לכך שבני אדם יחידים אינם ניתנים להחלפה זה בזה, אף כי ברור שיש ביניהם הבדלים בתחומים רבים. בדומה לכך, ברור גם באמנות שאנו יכולים, ע"י ניתוח והפשטה, להראות שיש ביצירות שונות היבטים טכניים מסוימים שעשויים בקפידה יותר גדולה או בדיוק יותר טוב ביצירה הזאת או ביצירה ההיא. אבל זה יהיה רק היבט טכני. הפלורליזם הוא השולט היסודי ביצירות אמנות ובמובן הזה אנחנו נוכל לראות אצל אמנים גרועים יצירות טובות, בדיוק כמו שנוכל לראות יצירות והיבטים לא כל כך טובים גם אצל אמנים טובים.
יצירות שנוצרו בידי אמנים לא ידועים מאפיינות תקופות חושך מבחינת שמו של האמן היחיד. אלה תקופות שבהן היחיד לא היה אלא עבד – טכנאי - והשם הפרטי שלו לא היה חשוב במיוחד. כך אנו מוצאים באמנות הרבה מאוד יצירות שאנו לא יודעים מי ייצר אותן. דוגמא קלאסית לסוג כזה של יצירות הן, כמובן, של שירי העם והנעימות הנפוצים ברבבותיהם על פני הכוכב. בהקשר זה, מדובר גם בתקופות עתיקות, שבהן לא היה היחיד היוצר בעל משמעות תרבותית-חברתית, ומצב האמנות היה, עם זאת, בעל אובייקטיביות גבוהה. דבר זה התבטא בכך שאף כי האמנות שירתה את הדתות, הרי שרק לעתים רחוקות נותרו עדויות לזהותם של האמנים היחידים שהקימו מבני מופת המשלבים יופי אסתטי ותחכום טכנולוגי.
(*) יחידאיות = אינדבידואליזם. היחס בין יחידאיות לייחודיות הוא היחס שבין היותו של האדם יחידאי, כלומר בעל מגמה מודעת למען היותו יחיד, לעובדת היות האדם ויצירותיו האמנותיות יחידות, כלומר בלתי פתוחות לשכפול או להעתקה באמצעות פס ייצור כמותי.
בהקשר זה מייצגת בנייתו בתנ"ך של המשכן לאל צעד ראשוני וייחודי בהסטוריה האנושית שכן זוהי הפעם הראשונה (ככל הידוע לי) שבה מצאה יצירה דתית לנכון להזכיר את שמו של האמן (בצלאל) ששילב את כשרונו היחידאי במבנה בעל אופי חברתי-לאומי. מעניין, בהקשר זה, לראות דרך איזכור האמנים היוצרים שהיו שותפים בבניה הדתית של האנושות גם את ההתקדמות של מעמד היחיד בתרבות העולמית.
בהקשר זה מהווים הפירמידות דוגמה לאנונימיות יצירתית שמקורותיה לא זכו מעולם להנצחה כזו שלה זכה, למשל, הפרתנון. מבנה זה, כמו בית המקדש היהודי, היה אחד ממספר גדול של מבנים דתיים שהוקמו בעולם העתיק, אשר הותירו עדות בצורת אתרים ארכיאולוגיים רבים, שבהם פעלו אמנים יוצרים רבים ביותר, שיצרו תוצאות מרשימות ביותר של אסתטיקה דתית.
ותהיה אשר תהיה מידת הכבוד שניתן בהסטוריה של האמנות ליחודיותן של יצירות האמנות וליחידאיותם של האמנים שיצרו אותן, מוכיחים המשאבים החברתיים הגדולים שהושקעו בעבודות הענק האמנותיות הללו מאז העולם העתיק שמאז ומתמיד ידע האדם להעריך את היצירה האמנותית כמהות בעלת ערך עבור תרבותו.
ההיקפים המשאביים שבהם מדובר ביצירות גדולות מסוג זה מוכיחים שגם אם לא היה מעמדו של היוצר היחיד כזה שנחשב לראוי להנצחה אין ספק שבחייו עמדו לרשותו משאבים חברתיים ולאומיים גדולים שאיפשרו את הקמתם של מבצעים מסוג זה. כך או כך, מעצם הקמתם של אתרים בעלי מגמה דתית, שההיבט האסתטי שלהם בעל ערך אוניברסלי ניתן להסיק לגבי היותן של התרבויות שהקימון שהיו אלה תרבויות בעלות אוריינטציה רוחנית.
ובדרך שמשלימה על דרך ההיפוך ניתן להניח ששבטי הברברים הונדלים אשר בעיצומה של התרבות החדשה-יחסית (זו שבאה אחרי התמוטטות האימפריות הגדולות של יוון ורומא) פשטו על שרידי תרבויות העבר והשמידו אותן, לא ראו ערך אמנותי כלשהו ביצירות אלה ולא ניתן למצוא סימנים כלשהם להערכה כלשהי שהיתה להן כלפי היוצר האמנותי היחיד.
הרס האמנות של העולם העתיק לא היה רק תוצאה של פראיות, בורות ואי הבנה, אלא גם לא פעם ביטוי של התנגדות רעיונית. למעשה יש יסוד להניח – ולעתים גם קיימות עדויות ברורות – לכך שרבים מן ההישגים האמנותיים של התרבות האנושית נהרסו במכוון על ידי תרבויות מתנגדות. דבר זה שקרה כאשר עלתה על הבימה העולמית הדת הנוצרית, אשר התנגדה לערכי רוח האדם שבוטאו בתרבויות יוון ורומא באמצעות יצירות שייצגו הערצה לגוף האנושי, היתה אחראית להרבה מן ההרס שפשט בעולם העתיק שאחרי תרבויות אלה.
משהו מגישה תרבותית זו ניתן למצוא בימינו בפעולותיהם של בני דת האיסלם, המשמידים יצירות דתיות של דתות שאינן מקובלות עליהם. ואין ספק שקיים קשר ישיר בין מיעוט היצירה האמנותית הגדולה בעולם המוסלמי ביחס לפעילות האמנותית הענפה והעשירה המתקיימת בעולם החופשי והלא-מוסלמי. וברור כי מעבר לויכוח הדתי-מטפיסי שקיים בין תרבויות אלה מוכיח היחס בין חוסר ההערכה ליוצר האמנותי שמתבטא באיסלם לבין הערכתו והערצתו של העולם החופשי לפרי יצירתו של היחיד. במונחים פוליטיים, מדובר ביחס שבין תרבויות המקדשות את היחיד לבין אלה שנותרו בעידן הראשוני של הקבוצתיות האנושית.
גישה זו של הברברי המוסלמי היא עבורנו, כבעלי גישה חיובית ליחידאיותו של האדם בכלל והאמן היוצר בפרט, סימן מובהק לגישה שמנוגדת לא רק ליחיד אלא גם לאוניברסליות של יצירתו, שכן אין ספר שאחת ממגמות הריסת יצירות האמנות שבהן מדובר היא לשתק אותן מבחינת יכולת העברת המסרים המטפיסיים שלהם.
מבחינה אסתטית ברור כי המסר המטפיסי-אוניברסלי של בנין מקדש גדול, יפה ככל שיהיה, נהיר לאדם הפשוט הרבה פחות מיצירת אמנותית המציגה את היופי הקיים בגוף אנושי. בזה האחרון משתלבים בדרך מושלמת יחידאיותו של האמן היוצר עם יחידאיותו של האדם בכלל.