נטורליזם, אמת ושקר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 813
נטורליזם, אמת ושקר
היחס בין האמנות לאדם יכול להיות בעל השפעה דו-כיוונית: הוא יכול להיות כזה שבו המציאות משפיעה על האמן, היוצר בהתאם לה – והיא יכולה להיות כזו שבה האמן משפיע על המציאות, במיוחד כשמדובר במציאות האנושית. למעשה, מערכת היחסים שבין האמן והמציאות היא כזו שבה קשה לו לדעת היכן בדיוק עובר הגבול שבין המידה שבה מושפע הוא ממה שהוא רואה במציאות לבין המידה שבה מה שהוא עושה כאמן משפיע על בני האדם שרואים את המציאות דרך יצירתו.
מבחינה זו תלוי הדבר, לעתים קרובות, בדרך ההגדרה של האמן את יחסיו עם המציאות; בזמן שהאמן הרומנטי מצהיר על זיהוייו את האפשרויות שקיימות במציאות, מכוון האמן הנטורליסט את יצירתו בדרך שזו תתאר את המציאות העובדתית. בשני המקרים, הצורה בה מתנהג היצור החברתי מושפעת מתצפית על צורת ההתנהגות של החברה שמסביבו. במובן זה משחקת, כנראה, האמנות הנטורליסטית תפקיד ראשון במעלה בהורדת איכות החיים על ידי דירדור אפיים וסגנונם של היחסים התוך-חברתיים באמצעות הצגת תמונות מציאות שקריות, הנתפסות כעדויות אותנטיות של מצב קיים.
למשל, הצגה אמנותית של יחסי עובד-מעביד הבוררת אפשרות רעה במיוחד של יחסים אלה, כפי שנהוג באמנות הנטורליסטית, תביא את האדם לראות נתונים אלה כגדולים בהרבה ממה שהם באמת במציאות. זה יביא אותו להתנהגות מותאמת לחוויית האמנות שלו מן היצירה, שתשנה את מערכות היחסים האמורות במציאות חייו ולמעשה תהיה תוצאת הדבר שתחול הרעה אמיתית ביחסי עובדים ומעבידים בחברתו, במיוחד אם נוסיף על כך את העובדה שאלה וגם אלה הם צרכניה של האמנות.
העובדה שהאמנות דוברת דרך הרגשות גורמת לכך שדגמיה, כפי שהם מוצעים, למשל, על ידי התיאוריה המרכסיסטית, דוברים הישר אל אישיותו של האדם הפשוט, כשרק לעתים רחוקות המידע נבדק על ידו. זה מעלה, כמובן, שאלה של אמון באמן ובידע שלו, אף כי במקרה של הפוליטיקה, מבוססת הסוציאליסטית על דגמים שנמסרו לה על ידי ההוגים שביסוד השיטה.
ניתן לראות כאן מצב מעניין ומסוכן שבו, בעוד שההוגה מבוקר בצדק ושלא בצדק ומזולזל תדיר, במיוחד אם הוא מציג השקפה שאיננה שגרתית או מקובלת, הרי האמן האהוד נהנה מאמון בלתי מסוייג ותחת הכותרת של חופש אמנותי הוא יכול להבריח הרבה ערכי מציאות שגויים ושליליים, לפעמים עד כדי רמאות, אך כזו שאיש, בתקופתנו, לא יראה אותה כמשהו שיכול להגיע לבית משפט, מכיוון שאיננה פוגעת בצורה שניתן להוכיח אותה בבית המשפט.
במקרה כמו זה של המרכסיזם, כמעט כמו זה של הנצרות, מגוייס חווה האמנות למצב שבו יצטרף למחנה רעיוני באמצעות חוייה אמנותית, אך מבלי שיידע על כך, שכן אין הוא מגדיר את טבעה של חוייתו וגם אינו יודע לבקר אותה. על כך יש להוסיף את היותו של יוזמה של פעולה זו נמצא מעבר להישג ידה של ביקורת מעשית.
כאן יש לשאול "האמנם?" ולברר אם ניתן לנסח צורת פגיעה כזו באופן אובייקטיבי, כפי שעושה, למשל, הדת. אנשים יודעים איזו אמונת תהיה מקובלת או לא על הדת וזה מספיק, בדרך כלל, לכל צורך מעשי שהוא.