תפקידה הפילוסופי של האמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1239
תפקידה הפילוסופי של האמנות
רבות נאמר ע"י הוגים מציאותאיים ואחרים על נחיצות הפילוסופיה לחיים. צורך זה מן ההכרח שיהיה קיים במציאות בצורה מסוימת לא רק כקביעות מסגרת רעיוניות אלא כדיון פעיל, כעימות בין רעיונות ליישום במציאות, שהוא פילוסופיה בשימוש (כל דבר אחר אינו משמעותי מבחינה פילוסופית). איך דבר זה בא לידי ביטוי לגבי האדם וחייו? - באמנות. שם, באמנות, מתקיים העימות בין רעיונות ועמדות פילוסופיות.
באמנות קרוי עימות זה דרמה. הדרמה המובעת באמנות – והיא מובעת בכל תחומי ויצירות האמנות – מבטאת את העימות בין ערכי יסוד רעיוניים במציאות, ואלה באים, באמצעות האמנות, לידי ביטוי בנפש האדם. לעתים עימות זה ברור, אך לא תמיד; לעתים הוא נסתר אפילו מן האמן היוצר וכל-כולו, החל מהיצירה ועד לחווייתה, טמון ביצירה ו/או בתהליך יצירתה וחווייתה באופן לא מפורש. עם זאת, הדרמה מהווה את הערך הפעיל של האמנות ובמקרה של סוגות האמנות השונות, ממחישה כל סוגה את הדרמה דרך ההיבט המציאותי שאותו היא מביעה.
האמנות מעבירה את העימות הפילוסופי המשמעותי דרך מחלקותיה הראשיות, כשהרומנטית מחזיקה בתפישת הבחירה החופשית. משיכת האינטלקטואל של ימינו לנטורליזם היא תוצר של גישתו הדטרמיניסטית – וזו, בהכרח, מצמצמת את טווח יכולת ההבעה הערכית; האמנות בעלת האופי הדטרמיניסטי נובעת מהחלטתו וקביעתו הפילוסופית של חלק מן האנושות כי לא ניתן לשנות דבר וכוחות גדולים מן האדם פועלים עליו לדכאו. מבחינתו תפקיד האמנות הוא להיות תירוץ לאי פעולה ולהראות בצורה יישומית איך אי פעולה עדיפה על פעולה שיסודה בבחירה.
פעולת הקטרזיס, האפיינית לאמנות, פועלת על האדם השלילי כמשחרר פסיכולוגי בהקשר של אי פעולה - מכיוון שאז הוא חווה, באמצעות החוויה האמנותית, את אי הפעולה כפעולה - דבר שהוא הכרחי לו מבחינה מטפיסית. כלומר: מכיוון שהאדם, ככל יצור חי, חייב לפעול בכדי להשיג את מטרותיו - הוא בוחר שלא לבחור כפעולה והאמנות – ובמיוחד זו של הקולנוע - מביאה אותו בצורה הקרובה ביותר למצב אישור אי הפעולה כפעולה מכיוון שהיא, כשלעצמה, מהות סטטית על סרט נע, כמו תוים של נעימה, פרקים בסיפור או תמונות של סרט קולנוע.
חלק מגישה זו מתבטא בעובדה שהאינטלקטואל של היום אוהב סאטירות ופרודיות כי הוא מעוניין בעיקר בהצגתן ביקורת שוללת על היבטים במציאות ובמיוחד כזו שלא מחייבת הצגת אלטרנטיבה לצורך פעולת תיקון. השלילה מתרצת אי פעולה – החיוב מחייב פעולה. במיוחד ניתן לשים לב לכך שאנשים במצב כזה נוטים לפרודיות המקעקעות ערכים רומנטיים על יסוד ההנחה ש"אינם מעשיים" או, כפי שלפעמים הם מתבטאים, "אינם מציאותיים."
מאידך, משיכתו הרבה של הציבור - ובפרט זו של הציבור הפשוט והלא משכיל - לאמנות הרומנטית, ביחד עם דחייתו את הנטורליזם, משמעה:
א. שרוב האנשים חפצים וזקוקים לדיון הפילוסופי המוצע להם באמצעות האמנות.
דיון זה מוצע להם בהמחשות ריאליות ומפורטות בזמן שדיון פילוסופי מופשט מגרה הרבה פחות ונראה הרבה פחות אמין וקשור למציאות מאמנות טובה. (כאן מעניין להכניס לנוסחה את העובדה שכל אמנות טובה משמעה זיהויים נכונים, כלומר: אמת) - האמת משכנעת וטוב מראה עיניים ממלים...
ב. שהרמה הגבוהה, מבחינה שכלית, בתחום האמנות נכבשה ע"י כוחות שליליים ומגמתיים ששמו להם למטרה להפריד, רעיונית, את רוחו של הציבור מגופו ולצורך זה לעולם לא להרשות שייעשה סרט "פעולה" בעל תמליל רומנטי אמיתי או סרט שיש בו שילוב של דיון פילוסופי רציני עם קטעי פעולה מרתקים, הממחישים אותו.
האינטלקטואלים המצרים על סרטי ה"רמבו" וה"רוקי", סרטי פעולה שאינם משוללי ערכים עמוקים, הנמצאים על הגבול שבין ערכי גוף ונפש, עושים זאת ביחס ישר להתקרבותם של אלה לדיון בהחלטות אנושיות כבדות משקל הנוגעות לחיים ומוות פיזיים או רוחניים. "רוקי", למשל הוא מאבק לחיים רוחניים בהקשר של הגשמה עצמית כשהאגרוף משמש שדה סמלי להיערכויות הערכים בתחום - ו"רמבו" הוא מלחמה לחיים ומוות פיסיים בהקשר פוליטי גלובלי ויחידאי. מבחינת האינטלקטואל של העולם המערבי ממחישים סרטים מסוג זה את יכולתה של האמנות לקרב את הציבור לדיון ברמה גבוהה בערכי קיום עמוקים, מה שמהווה, מבחינתו, סכנה; הוא אינו מעוניין בחיסול ה"בלעדיות" המונופוליסטית של ההגות הדטרמיניסטית שהוא מקדם בתחום ערכי האמנות בתרבות.
לאינטלקטואל המודרני ובמיוחד למבקר האמנות של זמננו נטייה חזקה להתעלם מכל התייחסות ערכית מוסרית וניתוח של ערכי חיים חשובים הנמצאים ביצירות אלה והוא מתייחס אך ורק להיבטים הטכניים שלהם. במידה ויש באלה משהו ערכי חיובי מדי הוא יתחמק ויפנה לעסוק בהשוואת הסרט לאירוע חיצוני או ימקד אותו על היבט חסר משמעות במציאות ויבטל את הסרט, כולו או חלקו, בהתאם לסכנה שנצפית מסרט זה לערכים שהוא תומך עצמו בהם.
לכן יכריז המבקר מלחמה על כל היצירות הקולנועיות שמשלבות "פעולה" עם ערכים החורגים מתחום הפעילות הפיזית אל תחומי הדיון הערכי, שאותם הוא רואה כתחומו שלו. בד בבד יכריז על כל יצירה שבה הבחירה האנושית והפעולה אינם באים לידי ביטוי – במיוחד אם היא ממחישה ערכים שליליים במציאות - כיצירה "איכותית", בשל המחשתם את המציאות כמימד שבו נגזר על האדם להסכים עם הלא-חיובי ולקבלו כגזר דין סופי.