אימפרסיוניזם וסכנות אחרות

 

אימפרסיוניזם וסכנות אחרות

לגבי חובבי אמנות רבים אוצרת בחובה המלה "אימפרסיוניזם" ערכים חיוביים רבים, המשלבים אמנות טובה עם הנאה רבה, אך לא רבים מזהים את האסכולה האימפרסיוניסטית כפרק שאחראי לתפנית דרמטית ביותר בהסטוריה של האמנות. למעשה, כתוצאה מחדירת ערכיו של האימפרסיוניזם לתרבות הכללית נמצא היום כל תחום האמנות – ובמיוחד האמנות העכשווית - במילכוד ערכי חמור, שחלק ממנו מתבטא במה שקרוי בציבור "אמנות מודרנית".

המבקר במחלקות האמנות של חנויות הספרים בישראל ובעולם יגלה כי במחלקת ספרי האמנות מוקדש תמיד מקום מכובד לאסכולה האימפרסיוניסטית. דבר זה מאפיין את משקלה הרב של האסכולה האימפרסיוניסטית במודעות הציבורית. אך משקל זה עומד בחוסר פרופורציה עצום לערך האובייקטיבי של יצירות האימפרסיוניזם, אשר מבחינה אמנותית נחות בהרבה מיצירות האסכולות האחרות של המאה ה19 באירופה ובארה"ב, אשר מוכרות לציבור ומוערכות על ידו בדרך כלל הרבה פחות. במובן זה מעמדו של האימפרסיוניזם בתודעת ציבור שוחרי האמנות – וגם הציבור בכלל – מהווה סוג של כשל, אשר כוון על ידי מגמות רעיוניות.

האימפרסיוניזם היא תנועה בציור, שנוצרה בצרפת בשנות ה60 של המאה ה19. האמנים החשובים בתנועה היו סזן, דגה, מנה, מונה, רנואר, פיסארו. האימפרסיוניסטים התריסו נגד צורת הציור האקדמית ונגד התפישה הרומנטית, האומרת שהאמנות היא אמצעי להבעת רגשות אישיים. ותחת זאת ניסו האימפרסיוניסטים לתאר את החיים בתקופתם באורח אובייקטיבי על ידי העלאתה על הבד של "אימפרסיה" (התרשמות) ממה שרואות עיניהם ברגע אחד מסוים. בכך הושפעו מן המחקר המדעי, שהוכיח כי הצבע אינו חלק בלתי נפרד מן העצם, אלא תוצאה של האופן שבו האור מוחזר ממנו, ומשום כך הריהו נתון כל העת לשינויים ולתמורות. תיאורי נוף היו האמצעי הטבעי ביותר לחקירת שינויים ותמורות אלה, והציור תחת כיפת השמיים היה, איפוא, לאחד מסימני ההיכר המובהקים של האימפרסיוניזם.

בתחילה היו האימפרסיוניסטים ללעג ולקלס בקרב הצופים ביצירותיהם, אך עם עבור הזמן התנחלו ערכי האימפרסיוניזם בלבבות ואמניהם המרכזיים נודעו יותר ויותר בציבור בסגנונות המיוחדים להם, אשר בדרך כלל סטו מן המקובל בעולם האמנות לפני כן. השפעת התנועה היתה עצומה וציירים בכל רחבי העולם התאימו את מבחר צבעיהם וסגנונם לגישה האימפרסיוניסטית. נקודת התורפה של השפעת התנועה היתה אינטלקטואלית, כי היא מיקדה את הדיון האמנותי לגביה בצורה ולא בתכנים והפכה את הצורה לתוכן המרכזי שלה.

ב1910 נטבע המונח פוסט-אימפרסיוניזם בתערוכה שנערכה בלונדון ובה כיכבו ון גוך וגוגן, שקנו להם שם בשל סגנונם הייחודי, אשר התבסס על קו מיוחד ואישי שלא דמה לדבר מהמקובל באסכולות האמנות שקדמו להם. זו הייתה השלמת המהפכה שהחלה עם עבודות האימפרסיוניסטים המוקדמים – והיא התבטאה בכך ששינתה את כל המקובל בעולם האמנות לרעה: אם לפני האימפרסיוניזם שררה בעולם האמנות הסכמה כללית על העקרונות הראשיים של אמנות טובה והויכוחים נסבו על פרטים שוליים ביחס, הגיעו הדברים, בשל מה שהתחיל באימפרסיוניזם, למצב שבו הגיעו האמנים להסכמה כי אין מה ללמוד וכי כל יוצר יכול לבטא את עצמו בדרך שאין בה שום מסגרת מוגדרת הכוללת התייחסות להישגי העבר בתחום האמנות. כתוצאה מנצחונה של גישה זו בעולם האמנות של היום כבר אין מוחלטות ויש הסכמה כללית על כך ששום דבר איננו מוסכם, יכול להיות מוסכם או צריך להיות מוסכם.

משמעות הדבר היא ההרס הכללי שקיים היום בכל עולם האמנות, כולל תחומים שאינם ציור או פיסול. מבחינת הקהל הרחב, ההרס מתבטא בכך שאת העולם מציפות יצירות מכוערות וסתמיות של גרוטאות המכונות פיסול ושרבוטים המכונים ציור – ובאולמות הקונצרטים מושמעים רעשים כמוסיקה חדשה. מבחינת אנשי המקצוע, החל מהיוצרים וכלה במבקרים, ההרס בא לידי ביטוי בחיסול כל אמות המידה האובייקטיביות של איכות אמנותית שהיו נהוגות עד לאמצע המאה ה19 והשתלטות של גישות ניהיליסטיות, ברבריות וסובייקטיביות במסווה של חופש ביטוי על שדה היצירה האמנותי.

המפסידים הם כלל האנושות - 2 מיליארד אנשים שהיו יכולים וצריכים ליהנות מאמנות טובה אם כחוויה של אמנות ואם כיוצריה - ואשר נחנקים בשל אמנות גרועה, על אף שהם משלמים עליה באמצעות מיסיהם למוסדות ציבוריים שתפקידם לעודד אמנות. למותר לציין שבשל המחדלים הרעיוניים הקיימים בתחום האמנות לא יכול גם הרצון הטוב ביותר להביא לכך שהתרבות תתמוך ביצירת אמנות טובה. למעשה, על אף שהתרבות הממומנת על ידי הציבור עשירה יותר מאי פעם מבחינת המשאבים והאמצעים שמושקעים בה, אין היא מסוגלת לייצר אפילו את מה שיוצר בתקופות הזוהר של מלכויות העולם העתיק והעולם שאחרי התחיה.

חוסר הידע האסתטי המקצועי שנגרם בתחילת התהליך בשל קבוצות קטנות ביחס של אנשי רוח רבי השפעה, מתוחזק היום באמצעות אנשים קטנים הרבה יותר, אשר אינם בעלי יכולת יצירתית גדולה, אשר נטלו את הרעיונות הפילוסופיים המוטעים בשדה האמנות מאלה שקדמו להם והם ממשיכים לקדם רעיונות אלה בדרכים רבות, החל מכך שהם שומרים על ממסדי האמנות כאוצרים של ערכים סובייקטיביסטיים וכלה בכך שהם מונעים בעד ידע אסתטי אובייקטיבי מלקבל לגיטימציה. הדבר מסתכם בכך שהבעיה של אמנות זמננו היא, למעשה, פוליטית: עולם האמנות של היום איננו עולם של אנשים העוסקים באמנות, כאמנים או כחווים אלא של אנשים שעוסקים בעיקר עם בני אדם אחרים, כשעיקר עיסוקם ברובד הפקידותי-מנהלתי של עסקי האמנות. כך גם מתארגנות תערוכות, מוזיאונים ותקציבים, אשר נתמכים בעיקר על ידי מוסדות ומשאבים ציבוריים. וכמובן שלדבר יש גם השלכות על איכות היצירה האמנותית עצמה, אשר ממוקדת בהיבט הפוליטי יותר מאשר בהיבט האסתטי.

האמנות יכולה, לכאורה, להיות כל דבר - אבל יותר ויותר מקובל בימינו שיש להוכיח זאת במלים ולאנשים הנכונים - כלומר לאלה שחולשים על הערוץ הראשי שבני האדם בתרבותנו מזהים כקשור לאמנות מבחינה אינטלקטואלית ותקציבית; מדובר במבקרים, באמנים ובפוליטיקאים, יהיו כשרונותיהם והבנתם האמנותית אשר יהיו, אשר הצליחו להגיע לצמתות ההחלטה העיקריות הנוגעות לנושאי האמנות שעל פיהם ייחרץ דינו של כל מבצע או אירוע הנוגעים לאמנות.

ההחלטות הנוגעות לאמנות, הנערכות היום על ידי ממונים מטעם, מבוססות על הסכמות חסרות יסוד עם עקרונות רעועים ורעיונות סובייקטיביים לגמרי לגבי מהות האמנות. אלה, אשר החלו עם הצדקת האימפרסיוניזם, יצרו מצב שבו יצירת האמנות הטובה ביותר לא תוכל למצוא לה קונה או להעניק ליוצרה אפשרות קיום מכובדת, אלא אם כן זה שיצרה ישכיל לתרץ, הסביר ולהצדיק את עצמו, את יצירתו ואת הקשר בין אלה לרעיונות האסתטיים השליטים בתרבותנו. מאידך - משהו שאינו עונה על שום קריטריון אמנותי מאלה שהיו נהוגים עד לפני 150 שנה יכול להגיע לפסגה מבחינת המיקוד וההתענינות הציבוריים - וכמובן להשיג מחיר מצויין ולהעשיר את בעליו - אם יוסבר כהלכה במסגרות המקובלות. אף כי יתכן שאין להסבר האמנותי שום קשר אובייקטיבי לאמנות אמיתית, כי מבחינת המעורבים בהצגתו לקהל די בכך שתהיה בצידו תחמושת הסברתית נאותה.

למעשה, התנועה האסתטית המודרנית, שהתחילה במרד נגד המוסכמות האמנותיות, סיימה את דרכה כמבצר של מוסכמות חברתיות מעורפלות אשר רק מי שמצליח לפעול בהתאמה מדויקת להן ולציית להן, יכול לקבל בימינו את התואר אמן נודע או אמן בכלל - מן החברה. על ענין זה של הכרה חברתית מבוססת כמעט כל קריירה אמנותית עכשווית. זהו אחד המיתוסים הגדולים של האמנות בת-זמננו וגם אחד מנושאי ההסכמה הגדולים בתרבות זמננו שצריך לשבור כפתרון לשבירת המוסכמות המוטעות.

מה שגרוע בטעות שמגיעה למעמד של מוסכמה הוא שהאסתטיקנים החדשים, שערערו על הידע האובייקטיבי בשל ויכוחים טכניים באופיים על פרטים אלו או אחרים בביצוע מעשה האמנות הגיעו לדרגה של בורות מוחלטת מבחינת הידיעה שלהם. ההתדרדרות הפילוסופית יצרה עולם אמנותי שממנו נעלמו אסכולות האמנות הגדולות שהעבירו ממורים לתלמידים מסורת גדולה של ביצוע. התוצאה העצובה היא שכיום אין כמעט בנמצא אמן שיכול לצייר או לפסל כמו גדולי העבר הלא רחוק מבחינה טכנית - ולמעשה, גם לא להסביר את עבודותיו האמנותיות או את האמנות בכלל מבחינה אינטלקטואלית.

היום, מה שבא לידי ביטוי בעולם האינטלקטואלי כגישה הפוסט-מודרניסטית, המציגה את עצמה כביטוי של חופש הבעה, אך, למעשה, איננה מאפשרת לאמנים שהם בעלי עמדה שאיננה מקובלת על הממסד הנשלט על ידי אסתטיקנים חדשים לקבל במה אמיתית ליצירתם, קורה בכל תחומי האמנות; במעטה של הצהרה על חופש ביטוי אמנותי מציפה את העולם תצוגה של שרלטנות מכוערת הקוראת לעצמה אמנות. מאידך, כל מה שזכה פעם להיקרא בשם אמנות טובה אינו זוכה לכבוד כלל, אם בכלל הוא מקבל הזדמנות להיראות בציבור. מצב זה מהווה גם רמיסה מתמדת של כל פוטנציאל אמנותי אובייקטיבי קיים, אשר איננו מאפשר לבעלי כשרון להתפתח או למצוא שוק ליצירתם.

כאמור לעיל, מבחינה מעשית התחילה ההתדרדרות האסתטית החדשה עם מתן מעמד שווה-ערך לאסכולה האימפרסיוניסטית ביחס לאסכולות האמנות המסורתית שהגיעו לשיאן בקלסיציזם והרומנטיציזם של מחצית המאה ה19. האימפרסיוניזם הוא שפתח את הדלת לפני הברברים התרבותיים החדשים והזמין אותם להשתלט על מוקדי ההשפעה בעולם האמנות. בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים קשה לדעת עד מתי יימשך שלטונם של הפראים בתרבות, אך אין הדעת מסוגלת לסבול מצב שבו מחזיקים חסרי דעת בעמדות השייכות מטבען לגאונים ולגדולי רוח לאורך זמן גדול כל כך.

נתונים נוספים