האישי והחברתי באמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 772
האישי והחברתי באמנות
אחת ההחמצות הגדולות הקשורות בתיאוריה האסתטית של ימינו, במיוחד לגבי האמנויות המוצגות לציבור, נמצאת בהנחה שהאמנות קיימת לצרכי תצוגה. זו טעות, שמקורה באי ההבנה של טבע האמנות; האמנות היא קודם כל חוויית האמן היוצר – ואילו חוויית החווה הנהנה ממנה היא משנית ביחס. למעשה, דבר זה נכון לגבי כל צורה של שליטה במידע, תצוגתו והעברתו, אך כשמדובר באמנות נוגע הנושא ביסוד נפש האדם כיצור אסתטי.
כל אדם חש בצורך להביע את עצמו בצורה אמנותית, אף אם הוא איננו אמן, והנאתו האמנותית מיצירתו של אחר איננה אלא השלכה של אישיותו הכמהה לביטוי עצמי. במובן זה, האמנות קרובה יותר ליחידאי ולאנוכי מאשר לחברתי ולציבורי – והאמן הוא קודם לכל אדם שמבטא את עצמו ואת ערכיו ביצירה האמנותית.
עריצים כמעט תמיד אינם אינטלקטואלים המתמחים באמנות, אך הם יודעים להעריך את אלה שכן, כי הם מהווים, לרוב, את המפתח לנשמותיהם של שאר האנשים, מה שמאפשר לשלוט בהם. זה קשור לכך שהעריצים הם בדרך כלל אינטיליגנטים דיים כדי להבין כי את מבוקשם יפיקו מן החיים ולא מן המתים.