ההערצה כמניע
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 761
ההערצה כמניע
הערצתו של אדם אחד כלפי אדם אחר יכולה להיתפס כהקטנתה של האישיות וצימצומה, אך למעשה מדובר בפעולה שמצביעה על שאיפתו של האדם לגדולה. ההערצה מתקיימת בתחומים רבים, שאחד מהאופייניים שבהם הוא האמנות. בין אדם להיבטים יחידאיים ביצירות אמנות שהוא אוהב מתפתח יחס של הערצה חיובית, שהיא צורה רגשית של הערכה שכלית למשהו שיש לו גדולה כזאת שיכול האדם להתבונן עליו "למעלה וקדימה". אני יכול להתבונן עליו כעל דבר שהוא יותר גדול ממני וזה, היותר גדול ממני, שנמצא למעלה ממני וקדימה ממני, הוא למעשה גם המייצג של האפשרות שלי להתקדמות ולתנועה. מה שאני מעריץ הוא מה שמניע אותי. בדרך כלל, בחברה שבה יש פיצול, כמו החברה שאנחנו חיים בה, נראה לעתים כאילו מה שגדול ממני עוין אותי, אך זהו תוצר של תפיסת ניגוד אינטרסים. למעשה, עובדתית ואמנותית, מה שיותר גדול ממני – במיוחד אם אני מקנה לו את הערצתי - מייצג את האפשרות שלי להתקדמות ומבחינה זו הוא מקדם אותי ומיטיב איתי.
ההערצה היא חלק הכרחי בחיינו. אנחנו מעריצים את ההורים שלנו כשאנחנו ילדים בגלל שהם יותר גדולים מאיתנו ונראה לנו שהם יודעים יותר. אנחנו מעריצים את המורים שלנו, כאשר הם יודעים מה שהם אומרים, בגלל שהם יותר גדולים מאיתנו בידע. אחר-כך אנחנו מעריצים אמנים ויצירות אמנות ואם התמזל מזלנו מבחינה חברתית כללית, אנחנו מעריצים מנהיגים, פילוסופים, אנשים הגות, אנשי מדע. אם באמת באמת התמזל מזלנו, אנחנו נפגשים באדם חי שאנחנו מעריצים - או ביותר מאדם אחד. הערצה היא, במובן הזה, הקו המנחה של אישיות המעריץ. היא מושא הגילום שאליו אני נע.
הערצה אמנותית היא הערצה גם למושא האמנותי וגם לזה שיצר את המושא האמנותי, שכמעט אי אפשר להפריד בינם. פעמים רבות אנו חווים בתופעה שבה חיי האמנים היוצרים יצירות אמנות מרתקים את הקהל הנהנה מאמנותם ממש כמו גיבורי האמנות של יצירותיהם. עם זאת, ההבדל בין פרטי החיים של האמנים היוצרים לבין גיבורי יצירותיהם הדרמטיות – כשמדובר בדרמטיקנים – הוא שבזמן שבחיי האמנים שולטות הנסיבות, הרי שביצירות האמנות, בתוקף היותן אמנות וככאלה נבחרות מהחל ועד כלה – הפרטים נבחרו כדי להמחיש ערכים מסוימים.
ביצירת אמנות נבחרים כל הפרטים המתארים גיבור אמנותי באופן מודע, בהתאם לתפישתו של האמן. במובן הזה האמנות עובדת כמסירת נוסחאות, כקווי מתאר, ולא כתיאור מפורט של תמונת מציאות מלאה; הדמות המופיעה ביצירה פועלת עבורנו ככלי שאנחנו צריכים לצקת לתוכו את התכנים מתוך חיינו ומתוך נסיון החיים שלנו - ולמעשה, את הרגשות המסוימים שלנו. במובן הזה אף אחד לא יכול להיות במקומו של איש אחר והנסיון של המעריץ להיות במקומו של איש אחר נידון לכשלון מראש.
האמנות, במובן הזה, היא העיצוב של המידע המדויק שאנו אמורים לדעת על תופעה במציאות, ברמה שבה מתאפשר לנו לדעת מספיק על הדבר בכדי לבנות לעצמנו דמות שלמה, אבל לא לדעת עליה יותר מן הנחוץ. זו גם הסיבה שבגללה הנטורליזם או, לחלופין, הצילום, מאבדים את המשמעות האמנותית מרגע שהם נכנסים ליותר מדי פרטים של חיי היום יום. מכיוון שאלה הם החללים שאותם אמור האדם למלא ע"י הפעולה התודעתית שלו עצמו. זהו, כמובן, התווך שבו אמורה להתפשט החוויה הרגשית של הצופה או של החווה, וגם של היוצר עצמו.
עקרון ההערצה הוא עקרון טבעי - חוק טבע – אשר אינו בא לידי ביטוי רק בין בני אדם; לעתים נוצרות בו התאמות בין בעלי חיים שונים לגמרי על בסיס זה שיצור אחד מעריך יצור אחר כי הוא יודע מה הוא יכול להרוויח ממנו. למעשה, מהערצתם של בעלי חיים יכולים אנו ללמוד הרבה על טבעה של ההערצה; הכלב, למשל, שמתחבר לאדם ופועל בשירותו או הדג הקטן שמלווה את הכריש מתוך רצון להידון משיירי טרפו, עושים את זה לא על בסיס הרצון לשרת או להקריב, אלא להיפך, על בסיס הרצון האנוכי להרוויח, ולהרוויח כמה שיותר.
כך גם אנחנו מעריצים בכדי להרוויח, וההערצה היא, מבחינה זו, צורת התודה המסוימת שלנו על הרווח שלנו מקשר עם מי שנערץ עלינו ביחד עם הודאה בעליונותו. הערצה, במובן זה, היא צורת התשלום שאותה יכול החלש בתחום מסוים להעניק לחזק, כאשר, למעשה, הוא לא יכול לעזור לו בדברים אחרים. אם היה השוליה חובב האמנות יכול להחזיק את הכלים של מיכאלאנג'לו בזמן שהוא עובד, אם היה אמן גדול זה מרשה לו להסתכל על יצירתו תוך כדי עבודתו עליה, היה חובב האמנות רואה את נתינת השירות שלו כמתנה יקרה ביותר. דבר זה היה נובע מהיחס שקיים בין פעולת השירות בדברים שנראים קלי-ערך, לבין הרווח העצום שקיים ביצירת אמנות גדולה. למעשה, סוג כזה של יחס קיים בין כרטיס הקולנוע שרוכש אחד מן ההמון הפשוט כדי לראות סרט קולנוע גדול, לבין העבודה שהושקעה ביצירת הסרט.
בהקשר זה, מהווה השוק הגדול של אמנות הקולנוע את הביטוי המעשי העכשווי של מגמת ההערצה הקיימת בין בני אדם בזמננו. ההכנסה המצטברת של הקהל מאפשרת לאמן הגדול לעשות את העבודה הגדולה שנותנת לו ולקהל הנאה אמנותית רבה. בכך משתלבים הרצון ליהנות ולהרוויח עם מניע ההערצה. בהקשר זה כדאי גם לזכור כי בחברה המערבית – לפחות עד לפני זמן לא רב – היה מקובל שלכל אדם מכובד יהיה משרת ולהיות משרת טוב נחשב לפעולה איכותית, שלא כמו היום, בשל היותו של מעמד המשרת רווחי ומועיל לבעליו.
כשמדובר באמנות, ההערצה מחזיקה בתוכה ערך שהופך להיות חלק מהמהות הרוחנית של האדם. אנחנו יכולים לראות אותה מאופיינת בכך שאנשים נלחמים, תוך כדי ויכוח אמנותי, על האמנים ויצירות האמנות שהם אוהבים ממש ברגשות ותחושות של הגנה על דבר מאוד מאוד אישי, הקרוב ללבם. דבר זה חושף את עומק הקרבה שלהם לערך שעליו הם נלחמים, שמבוטא בדבר שאותו הם מעריצים, כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות. למעשה, מה שחובבים-מעריצים אלה נלחמים להגנתו הוא המטפיסיקה שלהם, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירה ו/או ביוצר שעליהם הם מגינים.
העניין היסודי, בהקשר זה, הוא שאנשים מחפשים להעריץ גדולה. הם נצמדים אליה כשמדובר ביצירות אמנות גדולה פעמיים: גם למושא היצירה עצמה וגם למבצעים. במקרה של קולנוע, אפשר לראות את זה בכך שאנשים מוצאים לנכון להזדהות עם שחקנים, לאמץ שחקנים, וממש לקרוא לעצמם מעריצים של שחקנים. הנושא של "מעריצים של" מביא אותנו הישר לאותה סצינה ב"כמעיין המתגבר" שבה דומיניק מדברת על אפשרות ההערצה; אפשרות אנושית מאוד חשובה. אפשרות ההערצה, לגבי רוב בני האדם, האנשים שלא נמצאים ברום הפירמידה, היא, למעשה, אחת ההפעלות המשמעותיות ביותר כשמדובר באמנות.