אובייקטיביות האמנות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 843
אובייקטיביות האמנות
ערכי האמנות בטיפול החברה
באמנות בא לידי ביטוי עקרון פשוט שנטבע כבר ביוון העתיקה: "היפה הוא הנכון". ביסודו של דבר, אמנות טובה צריכה להיות מעשית. יצירת אמנות צריכה, כמו דגם, לחזק את הקשר של האדם עם המציאות. בשלב ראשוני חווה זאת האמן בעצם יצירתו ובשלבים הבאים עוברת החוויה, באמצעות פעולתו, לבני אדם אחרים. את היחס בין אדם, אמנות ומציאות ניתן לבטא כך: "אדם - אמנות – מציאות". צורת הצגה זו ממחישה את היות האמנות הגשר בין האדם למציאות – מה שמחבר בין האדם למציאות – או מה שהוא מגביר טבעי של תפישת המציאות על ידי האדם.
ברוח גישה זו ניתן להגדיר את ההבדל בין אמנות טובה לרעה בכך שבזמן שאמנות רעה מרחיקה את האדם מן המציאות, אמנות טובה מקרבת ביניהם. למעשה יכולה אמנות רעה לגרום לתרבות שלמה לסטות מדרך של קדמה לשבילים צדדיים ולא מציאותיים על ידי בניית עולם אנטי מציאותי. באמצעות אמנות רעה עלולים אנו להישאב אל עולם חלומות של דגמים לא מציאותיים ורעיונות שאינם ניתנים להגשמה ואולי אף כאלה שאסור לנסות ולהגשימם ועלולים אנו להגיע לחוסר שכלתנות ולמיסטיקה שיכשירו את הקרקע לפיגור כללי.
אמנות שתוביל לבעיה מסוג זה היא כזו המעלה על נס את הסובייקטיביות אל מול האובייקטיביות האמנותית. מול הנחת היסוד הסובייקטיביסטית שלפיה אמן יכול לפעול כאוות נפשו בכל תחום – מה שאומר, למשל, לגבי סופר שכל סיפור שיעלה בדעתו יהיה בעל ערך זהה לכל סיפור אחר, עומדת התזה המציאותאית. זו מצהירה על כך שיש חוקים במציאות בכלל ובאמנות בפרט. וכמו בכל פעולה אנושית, כך גם בפעולה אמנותית, הפעולה שמתאימה לחוקי המציאות היא טובה וזו שאיננה מתאימה איננה טובה.
מעשיותה האובייקטיבית של האמנות הוכרה כבר בתחילת דרכה של האנושות. משחר האנושות נפוצו בה מיתוסים מכוננים, הן ביצירות דתיות והן באגדות עם. אלה וגם אלה הן יצירות אמנות ספרותיות שלפחות במקרה הראשון מטרתן לחזק ערכים מסוימים ולכוון באמצעותן את תרבויות האדם לכיוונים מעשיים מוגדרים. סיפורי היסוד של האנושות מייצגים עקרונות שבמקרים רבים מתאימים למציאות ומגלמים אמיתות. זהו כוחם האסתטי - וזה הקשר שבין האסתטי והאובייקטיבי.
בשלביה הראשונים של התפתחות התרבות האנושית היוו יצירות האמנות שלה כלי עזר בידי רעיונות דתיים. גם מאוחר יותר, כאשר הפכה האמנות לפעילות בלתי תלויה בדת היא שירתה, לא אחת, רעיונות פילוסופיים ופוליטיים. לעתים קרובות זיהו יוצרי האמנות העתיקים, אשר תרמו לנו את הדרמות המיתיות העתיקות, ערכים אובייקטיביים שמתאימים לחיי האדם בכל אתר וזמן. זהו סוד מעשיותה של האמנות המיתית, אשר האקטואליות של סיפוריה חיה ונושמת עד ימינו – וזו גם הסיבה לכך שגיבוריה חיים וקיימים גם ביצירות האמנות החדשות.
למעשה גדול כוח החיים של היצירה המיתולוגית עד כדי כך שגיבוריה, סיפוריה והדרמה שביסודה תפשו מקום של כבוד באמנות התחיה ששלטה בתרבות המערבית במשך כמה מאות שנים, החל מתקופת שיבת התרבות העתיקה אל המערב לפני כמחצית האלף ועד ימינו. לפיכך ניתן למצוא התייחסות לחומר האסתטי של האמנות העתיקה באמנות החדשה, שנוצרה מאז תקופת הרנסנס ועד ימינו. בין יצירות שכספיר יש רבות המבוססות על אירועים וסיפורים מן העולם העתיק ואף בעבודות אין ראנד קיימים ערכים שלקחה מהעולם העתיק. דוגמה מובהקת לכך היא זו של אטלס מן המיתולוגיה היוונית אשר "גוייס" על ידה כדי לשמש כמגדיר עקרון מוסרי בספרה המונומנטלי הנושא את שמו על תרבות זמננו.
באמצעות תורתה האסתטית לימדה אותנו אין ראנד כי דרך האמנות אנו פוגשים בהשקפות הפילוסופיות של האמנים וקודם כל במטפיזיקה שלהם – כלומר בהנחות היסוד שלהם לגבי המציאות. ראנד לימדה אותנו שצורות האמנות וסוגותיה שונות זו מזו בדרך שבה הן מעבירות אלינו מסרים לגבי אופיה של המציאות, כפי שהיא נתפסת על ידי האמנים. במוזיקה, למשל, אנו נפגשים עם האמת המטפיסית המדברת אלינו, או המשודרת אלינו, במעין שפת "מורס" של תדרים ומרווחים. ואף כי אין בידינו מפרט ברור של היחס בין שפת המוסיקה למושגים פילוסופיים יודעים אנו להבחין בעצם האזנתנו מתי יצירה מוסיקלית היא טובה או לא. בהקשר מאמר זה, המוסיקה היא דוגמה טובה להמחשת מעשיותה של האמנות והאובייקטיביות שלה; אלה אין משמעם שניתן להשליכם לתחומי מעשה אנושיים אחרים אלא שהם מתבטאים באופן מעשי יסודי כיוצרים הנאה ברוח האדם.
ניתן, בהקשר זה, להסיק שיש קשר בין ההנאה האנושית להנעת האדם. בכלל, רבים הם הגורמים שידעו לקשר בין הערכים הרצויים להם מבחינה פילוסופית לבין האמנות שתביע אותם בצורה היעילה ביותר והשתמשו בידע זה באופן מודע כדי להשפיע על בני אדם. לא תמיד נוצל ידע זה לטובת האדם, אך כוחה המעשי של האמנות היווה, בכל מקרה כזה, את האמצעי בעל הנוכחות האובייקטיבית אשר פעל בדרך משמעותית על נפש האדם. במאה ה20 למשל היתה המודעות לכוחה האובייקטיבי של האמנות שהתפתחה במשטרים העולמיים גדולה במיוחד; היא התבטאה בניצול האמנות לצרכים של הנעה המונית של בני אדם במשטר הנאצי באמצעות טכסים שבהם השתמשו במוסיקה ובמחוות אמנותיות. היא נוצלה לצרכי תעמולה והסברה באמצעות אמנות הקולנוע בארה"ב ומאוחר יותר נוכסה על ידי המדינה הסובייטית כמשאב שעליו פיקח השלטון לא פחות משפיקח על מרבצים חומריים או על תחומים מקצועיים שבהם עוסקים בעניני חומר.
למעשה הפכה בימינו האמנות לנחלה ציבורית שבה עוסקים ממונים מטעם הציבור, אשר מיישמים בה את המדיניות השלטונית כמעט בכל מדינות העולם. משרדים ממשלתיים מיוחדים עוסקים בניתוב המשאבים האסתטיים הלאומיים של כל ארץ למה שנראה על ידי נציגי החברה המקומית כדרך הטובה ביותר לבטא את הערכים האסתטיים שאותם הם רואים כחיוביים. משמעותו המעשית של הדבר היא היותה לעובדה של ההנחה שבאמנות אצור כוח רב – וששומה על כוח זה להיות מנוצל בידי המדינה.
שליטתו בימינו של הממסד הריכוזי, הקיים ברבות ממדינות העולם, בערוצי המידע מהווה גם אפשרות לפיקוח של העומדים בראש המדינה על חייה האמנותיים של החברה האזרחית בה. דבר זה יוצר עיוות תפיסתי לגבי שדה האמנות שכן בהיעדרו של השוק החופשי אין האמנות הטובה יכולה לצמוח בצורה חופשית, תוך כדי הסתמכות על ההערכה והשיפוט האובייקטיביים של צרכניה. דבר זה מקשה על אמנים יוצרים לפעול בדרך שיש בה משום הבנה חופשית של המרחב החברתי שבו הם פועלים, מה שמקשה על יכולתם ליצור באופן אובייקטיבי. יתכן וזו הסיבה לכך שעל אף שהאמצעים העומדים בימינו לרשות האמנות גדולים משהיו בעבר ועולים מבחינה טכנולוגית על כל מה שהכירו בני אדם בהסטוריה – אין היצירה האמנותית של ההוווה משתווה ליצירת האמנות בעבר.