על אי המוסריות הישראלית

 

על אי המוסריות הישראלית

הערות תגובה למאמרו של אורי אבנרי:

קריאות הקיצונים היהודים והערבים אינן דומות, כפי שאתה מנסה להציגן; מה שאצל היהודים הוא יוצא מן הכלל אצל הערבים הוא יסוד התחלתי. מדובר בהבדלים מהותיים אשר אתה מתעלם מהם ואני מקווה, בשבילך, שרק מתוך בורות. הבדלים אלה קובעים שלא ניתן להשיג שלום על ידי טשטוש ההבדל שבין יהודים ומוסלמים אלא רק על ידי הגדרת קו הגבול ביניהם במדוייק.

השלום המדיני לא יעבוד מכיוון שהמלחמה, כמו כל הליך מדיני שקיים בעימות הזה, לא נבעה מ"מניעים מדיניים" אלא אידיאולוגיים, הבאים לידי ביטוי ב"איטבח אל יהוד" שהדגש שלי, הפעם, הוא על ה"יהוד"; המוסלמים של העת החדשה לא הפגינו סובלנות כלפי ערכים מערביים בכלל ובמיוחד לא כלפי היהדות, אשר, למגינת לבם, הקימה את ישראל (תרבות ישראל, להבדיל ממדינת ישראל).

למען האמת יש לציין כי מדינת ישראל היא ממסד של שוד אשר תחילתו בביזת ההישגים הפרטיים של ההתיישבות וסיומו בעשרות שנים של ביזת אזרחים יהודיים, ערבים ו"מסופחים" אחרים, בכל דרך אפשרית. הביזה מסווה עצמה כ"חשבון כיסוי הוצאות" של הממשל והופכת את קבוצת הבוזזים – אלה המקורבים לצלחת – לעשירים ובעלי עצמה פוליטית. מאידך, הופכת הביזה הממוסדת את רוב העם לעניים.

מוסרית, מחלישה הביזה את כולם (כולל ה"עשירים", כלומר, אלה המחזיקים בידיהם את הנתחים החמריים השמנים יחסית) – ומסכנת את כל האזרחים ביחס ישר לתמימותם ולשיתוף הפעולה שלהם. הממסד הישראלי הפך לרב-אמן בחיבור עיסקאות חבילה של קדושה וטומאה לצרכיו ועל כן אין כיום כמעט בישראל ארגון שאיננו חורת על דגלו מחד רעיון נאצל, שלא ניתן להתנגד לעקרון שביסודו או להכחיש את אמיתותו ומאידך שאינו בוזז מלוא חפניים. הביזה המתורצת בנאצלות ניתנת להיחשף בדרך אחת: הקשר הממשלתי. כל קשר לממשלה הוא קשר לאלימות.

מבחינה זו מצבה של ישראל אינו מאפשר כמעט להבחין ולהפריד בין עיקר וטפל; אפילו פעילות חיובית ותמימה, אשר נעשית על יסוד רצון טוב ומתוך ענין להשיג מטרות טובות, כמו לייצר או לסייע לנחשלים, לוקה בעצם העובדה שעליה להיעשות באמצעות מסגרות פעולה שעליהן הוחלט כחובה בחוק ממשלתי: עליהן להתבצע בכסף ישראלי, להיות מדווחות לרשויותיה של ישראל וממוסות בצורה המעניקה תמיכה גם למדינה.

לפיכך, מעורבים כל אזרחי ישראל בפעולותיה הלא-מוסריות של המדינה. מנקודת מבט זו, קשה ביותר להבחין בין פעולות הביזה שביצעה במדינה נגד אזרחיה, אשר בהן הפקיעה מהם את רכושם, לבין פעולותיהם היצרניות של האזרחים, אשר קנו זכויות אמת לגבי ערכים שהביאו לכלל קיום. רק אחרי הבחנה נכונה כזו ניתן יהיה לערוך גם בירור עתידי ראוי לגבי זכויות מופקעות של ערבים, אשר נפגעו מן המדינה.

נתונים נוספים