אתיקה אלוהית

אתיקה אלוהית

ניו-אורליאנס כנמשל (*)

יש ערים, וסדום התנ"כית היא דוגמה אחת לערים כאלה, שגורלן נחרץ להישמד, כי בחישוב כולל, הן מזינות פעולות המזיקות לאנושות.

אולי ניו-אורליאנס, אשר ספגה לאחרונה מכת-טבע איומה, היא כזו.

מאחורי התלבושת החיצונית-הנוצצת של הג'אז המקומי של ניו-אורליאנס, שלמעשה העולם כולו ניזון מהשפעתו האמנותית, קיימים בעיר ובסביבותיה, מזה דורות רבים, נחשלות, עוני, סמים ומחלות נפשיות אחרות, כמו שימוש מוגבר בכשפים ותורות מיסטיות. כל אלה זוכים בד"כ להתעלמות מצדם של עשרות ומאות מליוני תיירים המציפים את האיזור בימים כתיקונם, אך הם קיימים כל הזמן מתחת לפני השטח, וכאשר מתרחש אסון כמו הסופה שפקדה את האיזור, הם באים לידי ביטוי בגילויים של ביזה, אונס ורצח מיד לכשנפתחת הדלת לגנבים...

התפרצות זו מוכיחה את קיומו, מזה זמן רב, של לחץ מתגבר של פשע סמוי במקום, מוכיחה שמה שמחזיק את החברה הזו בצורה שנדמית, כלפי חוץ, כתרבותית, מאוחדת ותבונית במצב רגיל, איננו מנגנון של מודעות מוסרית תבונית פנימית, אלא כוחות כפיה חיצוניים, המדחיקים למקומות של חוסר ביטוי אי מוסריות חמורה. כך קורה שברגע שכוחות חיצוניים אלה נחלשים במעט, מוציאים הכוחות השליליים שבחברה זו כלפי חוץ את כל הרוע הכמוס שהדחיקו שנים רבות מתחת לפני השטח.

ואכן, אנו שומעים בימים האחרונים על טירוף המערכות שאחז באיזור הפגוע, ועל פשע רב המתחולל במקום, משהוסרו בלמיו החיצוניים. במונחים מטפיסיים-מוסריים, יש מקום להניח כי זהו חלק ממה שהביא מלכתחילה למכה שספג האיזור מידי אלוהים, שהוא השם התנכ"י הכולל של מכלול הכוחות הדואגים לסידור המצב המוסרי הכללי בעולם.

מהי מטפיסיקה מוסרית או, במלים שבהן הוכתר נושא המאמר, האתיקה האלוהית?

אף כי האתיקה והמוסר הם תחומים הנתונים לבחירת האדם ניתן להשליך את היבטי הבחירה והאתיקה למימד האלוהי. את זה ניתן לעשות אם אנו יוצאים מתוך הנחה שהיקום, המציאות והעולם אינם מנותקים ממוסריות – ולפיכך גם לא ממחויבויותיה והשלכותיה; כשהם מוסריים, הם טובים ופוריים, כלומר: הם מהווים שדה התפתחות ומימוש יכולות לכל מי שכלול בהם. במובן זה, ניתן לומר כי הבורא ברא עולם מוסרי ומענינו שימשיך להיות כזה.

בורא העולם, שהוא גם מנהלו, מפקיד אותו בידיו הבוחרות של האדם כדי שזה יטפל בבעיות אי המוסר שבו. אם וכאשר האדם איננו מצליח במשימה, מטפל בה אלוהים. הוא, שברא עולם מוסרי, מחזיק במחוייבות אתית "לנקות" את העולם בכל פעם שאי המוסריות בו "עולה על גדותיו". המסורת היהודית מסבירה את העקרון הזה תוך ציון הסיבה למבול, שהיא החמס, שהגיע לדרגה שבה אין האדם יכול לטפל בו בעצמו, כלומר עפ"י הדין האנושי.

(*) מטרתו העיקרית של מאמר זה היא הצגת הבנתו העכשווית של המחבר, שהוא הוגה דעות מאמין, את הנושאים המעורבים בו.

אלוהים, בורא העולם, הוא האחראי המוסרי הראשי על מוסריות המציאות; אלוהים – או חוקי המציאות – אינם סובלים מצב מתמשך של אי מוסריות; אם אי מוסריות במערכת נתונה איננה נפתרת, היא תביא לחיסולם של החיים במערכת זו כפי שפצע שאיננו מטופל כהלכה, ייצר זיהום שיביא למותו של הגוף כולו.

את ההיבט האלוהי / מטפיסי של אתיקת המציאות ניתן לראות כמנגנון אל-כשל אשר אינו מאפשר לאי הצדק שבמציאות לחרוג אל מעבר לגבול מסויים: כפי שהמוות נמצא בסופה של כל פעולה הנוגדת את המציאות ו/או החיים, ההיבט האתי של המטפיסיקה – המוסריות האלוהית – אינם מאפשרים לאדם או לקיבוץ אנושי לחרוג ללא גבול לתוך מצב של אי מוסריות (**).

מוסריות הקיום מעוגנת בעקרון ההצדקה המוסרית: לעולם צריכה להיות הצדקה מוסרית. אין האל – המימד המטפיסי של האתיקה – מרשה לעולם להיות לא מוסרי. האדם "מורשה" באי מוסריות רק בגבול מימוש בחירתו המוסרית: טעויות גדולות מדי במימד זה מוציאות אותו מ"משחק" המציאות, כפי שבליעת רעל מוציאה את האדם מן החיים. ה"הרשאה" איננה נקמתו של אל חיצוני אלא ביטוי של חוק מציאות שהאדם עובר עליו. חוק זה איננו נפרד מן האלוהות אלא היבט שלה.

במציאות הטבעית דברים אינם קבועים ונצחיים אלא משתנים. במונחים אתיים ניתן לומר כי אם הם מוסריים, הווה אומר בריאים, הם מתפתחים ופוריים. אם הם אינם מוסריים, הם חולים וללא פתרון הם מגיעים להתנוונות, גסיסה ומוות. מצב של אי מוסריות קבועה הוא מצב של סבל מתגבר עד לסיום קיום חייו של הסובל.

מוסריות מוגדרת כפעולה אנושית המנוגדת לחיי האדם. נחשלות ועוני, למשל, מייצגים אחד משני סוגים של אי מוסריות: של זה שאיננו בוחר להתפתח, כראוי לאדם בריא, ולכן מתקדם אל המוות (ומבחינה מוסרית זה היינו הך אם הוא עושה זאת בכוחות עצמו או בכוחותיהם של אחרים) – או של זה הגורם לנחשלות ולעוני של בני אדם אחרים. (מנקודת מבט סדומאית, שותפים שניהם בהבאת אסון כללי על חברתם ומקומם).

כך או כך, עוני בן-דורות מנוגד למוסריות היסודית של המציאות ומנוגד לדרך הטבע, אשר כל המעורב בו (בטבע) שואף להשיג במשך חייו יותר ויותר. זה המקום לציין כי האדם, היצור הרוחני, שואף בעיקר לעושר רוחני (המושג בלי קשר מחייב לעושר חמרי). השאיפה לויתור על העושר, כמו השאיפה לעוני, הם מסימני אי המוסריות – והם הביטויים הראשיים של חברה חולה מבחינה מוסרית; בחברה כזו יש ויתור ערכי על עושר חמרי.

בהקשר זה, אין אנו יכולים להתעלם מהנחשלות, העוני והפיגור הכללי שבו נמצא האיזור מוכה אסון הטבע מזה דורות. נחשלות זו היא רבת משמעות, במיוחד אם ניקח בחשבון את העובדה שזהו חלק מהמקום העשיר ביותר בעולם; דווקא על רקע זה, אין ספק שמדובר באוכלוסיה שנראה כי הסכינה עם מצבה וכי היא איננה מקשרת בין העוני שבו היא נמצאת לבין המצב המוסרי התרבותי ששורר באיזור.

בהקשר זה, אסור גם להוציא מכלל חשבון (ואולי אף להיפך מכך) את ההשפעה התרבותית השלילית שיש למקום זה על סביבתו ו/או העולם.

(**) המסורת היהודית מציבה אל מול גילויי אי המוסריות האנושית את הצדקת קיומו של העולם בשל פעולתם המוסרית של מספר מצומצם של בני אדם – צדיקים, שהם "יסוד העולם". מכאן, לעולם צריכה להיות הצדקה מוסרית ובלעדיה אין לו זכות קיום.

ומה לגבי ענישה קולקטיבית? זו באה לידי ביטוי באותו משפט עתיק שבו נוקט כבקריאת תגר אברהם אבינו כלפי אלוהים: "התספה צדיק עם רשע?". ובאמת, יגיד מי שיגיד כי אם סופה כזו היא תוצאה או ביטוי של יד אלוהים, יוצר הדבר אי צדק עצום, הבא לידי ביטוי בענישה קולקטיבית, שבה יסופו חפים מפשע. אחת הבעיות המטפיסיות שמעלה כל מצב שבו נקטל המון אנושי היא בעיית הענישה הקולקטיבית; מה היה חטאם של המוני תושבים חפים מפשע המוצאים עצמם נפגעים, שלא באשמתם, מהאסון?

התשובה הראשונה לכך היא שהם אינם נפגעים שלא באשמתם. ואשמתם היא, קודם כל, בחירתם להישאר במקום.

אין משמעות הדבר, בהכרח, שהם מסייעים לדבר עבירה, אף שברוב המקרים דבר זה הוא הכרחי (על יסוד ההנחה שכל תושב של מקום הוא שותף הכרחי לנעשה במקומו), אלא ששומה על אדם לקחת בחשבון את איכותו המוסרית של המקום שבו הוא נמצא, כחלק מן השיקולים של קיומו.

במלים אחרות: אין אדם יכול להנות מקיום ללא מחשבה, הלוקחת בחשבון את רמתו המוסרית של מקום מגוריו. אדם הסובר שהוא יכול לחיות ללא מחשבה על המקום שבו הוא חי, כמו זה שמצפה להנות משלום באמצע מלחמה, חוטא באי רציונליות של מי שאיננו מתייחס ברצינות למציאות שבה הוא מתקיים.

לאדם חובה מוסרית: לבדוק את רמתה המוסרית של סביבת מגוריו. מול כל אדם ניצבת הברירה של לוט, אחי אברהם, אשר, כדי להציל את חייו, נאלץ לעזוב את עיר מגוריו, סדום, אחרי שנגזר עליה להישמד. דבר דומה קרה בנקודות הסטוריות מסויימות, כמו, למשל, בגרמניה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, אשר רבים נטשוה – ולעתים במחיר נטישת כל רכושם – כי חשו שהישארותם במקום תהיה לא מוסרית. מבחינה מוסרית; לפחות כפי שהוא בודק את הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של מקום מגוריו, שומה על האדם לבדוק גם את מצב האתיקה של המקום שבו הוא בוחר לדור. כך או כך, אין מחוייבות לאדם לחיות כאן או שם; הוא איננו חייב להישאר לדור במקום כלשהו – והוא גם איננו יכול להנות מדיור במקום לא בדוק.

בנקודה זו משתלבים האתיקה האלוהית והאנושית; אם נחזור לנמשל – ניו-אורליאנס והסביבה - אנו נניח שאדם הדר במקום כלשהו יכול – וצריך - לדעת כי המקום שבו הוא דר סובל מאי מוסריות וככזה הוא צפוי לספוג את נחת זרועו של האל בשתי דרכים: בצורה של אסון-טבע – ו/או של מחדלים אנושיים עצומים שיצוצו בדרך ההתמודדות מפניהם, כפי שקורה כעת בארה"ב, המתמודדת עם אסון הטבע.

כל אדם יודע שבמדינות העולם השלישי יש לו סיכוי רב יותר להיפגע אם יילכד בזמן אסון טבע, מאשר אם יהיה בזמן כזה במקום מוסרי יותר. ההיבט המוסרי של המציאות – האתיקה האלוהית – כופה עליו לפעול כבעל אחריות מוסרית ולבצע לפחות אחת מהשתיים: לשפר את המצב המוסרי של מקום מגוריו – או לעזוב אותו למקום מוסרי יותר.

ברור כי כדי להשיב על השאלה "מהו מוסרי יותר?" יש צורך במחקר אחר.

כל המאמר הזה הוא הצגתה של תיאוריה, המצריכה אישוש. אין ספק שזו תזכה בהתייחסות שלילית רבה, אך אין כותב מאמר זה מתכוון להתייחס באופן רציני לשום תגובה מתנגדת, אלא אם כן תבסס את הדברים ברצינות הראויה.

נתונים נוספים