היהדות כאחדות פוליטית

 

היהדות כאחדות פוליטית

או: למה לא ניתן להפריד בין הדת היהודית למדינה

בימינו מקובל לראות את הדרישה להפרדת דת ומדינה כדרישה נאורה, ברוח הפרדת הרשויות, אשר מיושמת במדינות מתקדמות. ברוח זו יש הרואים את ישראל, שחלק מתהליכיה החוקיים ובית הנבחרים שלה מאויישים ביהודים מאמינים שומרי מצוות, כמדינה שלא הצליחה לערוך הפרדה כזו. אך כשמדובר בישראל וביהדות לא ניתן להפריד בין דת ומדינה. הדבר נובע הן מהיותה של היהדות ביטוי של אחדות ולא של הפרדה - והן בשל היותה של הפרדה כזו בלתי ניתנת, למעשה, לביצוע.

היותה של היהדות אחדותית אומר שבמסורת העם היהודי משתלבים המדינה והדת באופן שאינו מאפשר הפרדה ביניהן; דבר זה נובע מהיחס הייחודי שיש מלכתחילה במסורת היהודית למסגרת המדינית, שכן המסורת מגדירה בתוכה, במסגרת מצוות הדת, את כללי החברה שהיהודים המאמינים מצייתים להם. במובן זה מהווה המדינה, לפי היהדות, את זרועה היישומית של הדת, כלומר את הביטוי המעשי של המצוות הנוגעות לניהול עניני הציבור והחברה.

משמעות מושג המדינה היא מערכת הדינים המגדירה את חיי העם. ביהדות מהווים דינים אלה פועל יוצא של ההלכה הדתית. המסגרת הפוליטית היהודית קיימת באופן מובנה בהלכות הנוגעות לעניני ממשל, המהוות חלק מנכסי היסוד של העם היהודי מאז קיבל את תורתו. שלא בדומה לשום אומה בעולם, מחזיק העם היהודי בידע שלם לגבי ההסדרים החברתיים הפועלים בו מאז הכרזתו כעם, הכולל את כל הפרטים הנוגעים למימון הממשל ולמידת נגיעתו בבני העם. בהתאמה לכך מוגדרת ביהדות גם מערכת כללי הפרשנות הלגיטימית הנוגעים לכתבי הקודש ולחוקים הפוליטיים הכלולים בהם, מה שיוצר תחום דינמי מוסכם של תובנות לגבי הדרך לטיפול עדכני בסוגיות חדשות.

בנושא אחרון זה במיוחד מנוגד מה שקורה ביהדות לגישה השולטת היום בעולם הלא-דתי, הרואה את הדת כמערכת דוגמטית של נוסחאות מיושנות. למעשה, מייצגת הדת היהודית השקפה פילוסופית ייחודית, שלאורה ההתייחסות אל הדת איננה בגדר של העדפה רעיונית אישית של קבוצת יחידים אלא של חברה מגובשת הכפופה, בכל היבטי החיים שלה, לחוקה המוגדרת כבר מזה דורות. חוקה זו מגדירה, בין היתר, את גבולות השטח המסויים שבו אמור העם היהודי לחיות – ואת יחסי הכוחות שבין משאבי הממשל וסמכויותיו השיפוטיות והשיטוריות לאלה של כהני הדת ובני העם הפשוט. עובדת קיומה של החוקה המדינית כמסמך דתי איננו תואם את המקובל בתרבות הפוליטית השולטת היום בחשיבה המערבית, הרואה את האמונה הדתית כרעיון פרטי שניתן להפריד בינו לבין המדינה.

עצם דרישת ההפרדה בין דת למדינה, המקובלת בעולם הפוליטי המודרני, היא דתית בעצמה; היא מבטאת השקפה שרואה את האמונה הדתית כמה שיכול להיות מנותק מהפוליטיקה ומהכלכלה – שהיא, כשלעצמה, ביטוי של השקפה דתית. מדובר בהשקפה הנוצרית, שראתה ניגוד בין העולם שעלי אדמות לעולם השמיימי. במובן זה, ההפרדה בין דת למדינה איננה אלא אשליה מיתית, שבה מאמין האזרח החילוני של העולם החופשי, שלרוב הוא אדם בעל ערכים נוצריים.

בהתאמה לניגוד זה בין עולמות, מבוססת התפיסה הפוליטית שצמחה בעולם המערבי על רעיון שקיים בחברה ניגוד ענינים יסודי ומתח בין הגורמים המרכיבים את החברה. רעיון זה הוביל לתפיסה הידועה כהפרדת הרשויות, שמטרתה להגן על אזרח המדינה המודרנית מכך שרשויות השלטון יצברו כוח רב מדי. למותר לציין כי דרך השקפה זו רואה העולם גם את הרעיון של הפרדת הדת והמדינה כרוח הנסיון לביזור כוח הממשל, כדי להגן על זכויות האדם והאזרח של נתיני המדינה.

אך לגישה זו אין מקום בהקשר של עם המצוייד בחוקה שמבטיחה הרמוניה בין חלקיו – וזה בדיוק המצב כשמדובר בעם היהודי. שכן תורת היהדות ומכלול מצוותיה – שהעם היהודי פועל על פיהן לאורך דורות - מבטיחות את קיומה של חברה שבה קיימת בין הגורמים הראשיים המרכיבים אותה הרמוניה. זו מתבטאת בכך שהיהדות דוגלת באחדות פוליטית, שלפיה הדת והמדינה הן בה שני היבטים משלימים. זו מתבטאת באידיאל היהודי, מלכות ישראל, אשר הוגשם והיה קיים כבר בימי קדם, שבה פעלו המלכות והכהונה זה בצד זה כמשרתי העם. המסגרת המדינית היהודית השתלבה עם הדת בתוקף היותה מנוהלת על פי מצוותיה – ולכן אין במדינה היהודית האידיאלית מקום או אפשרות להפרדת הדת מהמדינה. כשמדובר ביהדות - ולמעשה, כאמור, גם בכלל - המדינה איננה אלא יישום עקרונות.

בדגם המדינה היהודית – מלכות ישראל – משתלבים החלקים השונים של העם, מן האדם הפשוט ועד למלך, בהגשמת מטרת קיום כללית ומוסכמת. במובנים עקרוניים רבים מקדימה היהדות בדורות רבים את אידיאל המדינה המודרנית ואחד מהם הוא יחס הביקורת ההדדית הקיים בין מוסדות העל שלה: המלך והסנהדרין. כמו ביחסים המדיניים המודרניים, שבהם כפוף השלטון לחוק, גם המלך ביהדות שולט בהחלטות הנוגעות לבטחון העם, אך שומה עליו לפעול בכפוף להלכה ומבלי לפגוע בזכויות היסוד של נתיניו. שמירה על עקרון זה מבטיחה את אחדותה הפוליטית של המדינה היהודית, שכן כאשר מוגדרים היטב גם הכללים שלפיהם ינוהלו משאבי הציבור, תוך הגבלת השלטון מהוצאה מופרזת, מהווה הדבר המחשה לכך שהממשל משרת את האזרח ועניניהם משותפים ולא מנוגדים.

בהקשר כזה תהיה המדינה ביטוי של אחדות פוליטית, הקיימת, למעשה, ביהדות מאז היווסדה; אחדות זו, המעוגנת במצוות הדת, תהיה יסוד החיים הפוליטיים של ישראל היהודית, שבהם לא תתערב המדינה בתחומים הנוגעים לחייו הפרטיים של האזרח, כמו כלכלה, חינוך או רפואה. לפי התורה – והחוכמה שנצברה על ידי חכמי ההלכה במשך הדורות – קיימים במסגרת הפוליטית היהודית פתרונות ראויים לכל סוגיה חברתית, מבלי שייפגעו זכויות היסוד של בני האדם הכלולים בה. לאחר דורות רבים של יישום ההלכה במגוון תנאים הסטוריים מצויידת החברה שומרת המצוות כראוי גם באמצעים לפתרון בעיות של מצוקה כלכלית או קשיים אחרים על בסיס של התארגנות חופשית נטולת כפיה.

במדינה יהודית עתידה תהווה ההלכה היהודית גם מנגנון בקרה שיבטא את היות האחדות הפוליטית שקיימת בה בדרגת יעילות ועדכנות כה גדולים עד שהם תואמים גם לדרישות הזמן, הכוללות את היות חלק מתושבי המדינה לא שומרי מצוות ואף לא הודים. במצב ההווה, למשל, שבו קיים בארץ ישראל ערב של יהודים שומרי מצוות המתגוררים בה לצד יהודים שאינם שומרי מצוות ולצד בני עמים ודתות אחרות ערוכה היהדות להתאמת פתרונות מושכלים למצב שבו לא יפגעו אלה בזכויותיהם של אלה.

אם וכאשר תשיג היהדות מעמד של רוב דמוקרטי בישראל והמאמינים בה יגיעו לשלטון, תהיה מדינת ישראל מאוחדת עם המסורת היהודית. בהקשר זה, שבו יתאחדו מערכות המדינה עם מצוות הדת, יימוג גם חששם של הלא-יהודים והלא-דתיים מ"שד" הכפיה הדתית, שכן יתברר להם כי האחדות הפוליטית ביהדות אין משמעה כפיה אלא כיבוד כל זכויות האדם מתוך רצון ושיתוף פעולה חופשיים.

נתונים נוספים