הפוסל במומו פוסל

 

הפוסל במומו פוסל

שנים רבות של הפניית גב לערכי היהדות על ידי המתנכרים לה מבין בני העם היהודי עצמו נותנת את אותותיה בבורותם ובוולדותיה של זו: פחד, אלימות והתקפה רעיונית.

אלה באים לידי ביטוי באותם "משכילים" כמו-מלומדים, אשר מאשימים את נושאי שאיפותיה הנאצלות של היהדות באלימות - דבר החושף את העובדה שהם אלה הרואים רק את האלימות כאפשרות להגשים את חלום הנביאים. השקפה כזו מציגה מחד צרות מוחין, במובן שבו רואים "משכילים" אלה רק אפשרות מצומצמת אחת לעשיית הטוב והצדק - ומאידך נחיתות מוסרית, במובן שבו אין הם רואים אלא הרס והרג כאפשרות להגשמת ערכי היהדות.

כל זה מסתכם ברעיון של "הפוסל במומו פוסל": המתנגדים לערכי היהדות חושפים, באמצעות התנגדותם, את טעויות ההשקפה שלהם עצמם, את מחדלי הבנתם את המציאות בכלל ואת היהדות בפרט.

בדיון טלויזיוני בנושא הר הבית הציג המנחה נסים משעל את עמדת אלה המעוניינים לעלות אל ההר כאילו הם מבטאים שאיפה "לפוצץ" את המסגד המוסלמי שעל ההר. בהתאם להשקפת אנשים אלה לא יוכל לקום מקדש על ההר אלא אם כן "יפוצץ המסגד" היא דוגמה אחת מני רבות לנאמר לעיל.

ובאותו ענין: בדיון באותו נושא, שנערך מספר חדשים מאוחר יותר בתכנית "פוליטיקה" בהנחיית דן מרגלית, העלה יהודה עציון את הרעיון שליהודים הזכות על הר הבית ושיש לתת להם לממש זכות זו בנוכחותם. במקום לתת לדברים להיוותר כנושא לדיון, מצא המנחה לנכון לומר באופן קטגורי כי מה שעציון מציע הוא "מלחמה לדורות".

ממתי שאיפה לעלות למקום קדוש ולהתפלל שם היא הכרזת מלחמה? רק כאשר הצד השני, המתנגד, לא יכול אלא לחשוב על אלימות כתגובה – והצד הפוחד מבית רואה צד זה ותגובתו כתגובה טבעית ומחוייבת המציאות, נתפשת מלחמה כהכרחית. גישה זו רואה מלחמה לא רק כאשמתו של זה שחפץ להתפלל אלא ממש עצם הפעולה עצמה, כאילו אין שום הבדל בין תפילה לבין הכרזת מלחמה...

מהו העקרון שעל פיו שופטים לרעה אלה המרשיעים את ערכי הדת היהודית (ובמיוחד היהודים שבהם) ערכים אלה? ערכי הנצרות.

ערכים אלה נמצאים ביסוד תפישת העולם המערבי הכוללת - ומשפיעים גם על הלא-דתיים והלא-נוצריים - והדברים אמורים במיוחד לגבי היהודים החילוניים; אלה, שלא במודע, מחזיקים, למעשה, בתפישה הנוצרית דרך כמה מהעקרונות המוסריים הראשיים שלה, שלהם הם מסכימים ושלאורם הם פועלים. עליה מבוססת שנאתם ליהדות והיא זו שהופכת אותם, מבלי דעת, לאנטישמיים. מעשית, הם יוצאים נגד תכליתה של היהדות: תיקון עולם.

רבים הם הערכים אשר הנצרות מתקיפה באמצעות התקפתה את היהדות, אך לצורך מאמר זה נבחר רק במספר מצומצם של ערכים יסודיים, כאלה אשר המתקפה עליהם מהווה חלק כה יסודי בחשיבה היום-יומית של זמננו, עד שרבים מן היהודים שומרי המצוות מתקשים לזהותם - ולעתים אף נכשלים בהגנה עליהם בחייהם שלהם.

ערכים אלה הם: העולם הזה, האמת המוחלטת, קדושת חיי היחיד האנושי והקדושה בכלל.

פילוסופית, מהווים ערכים אלה נושא למלחמה ארוכה ובלתי מוכרעת בעולם הפילוסופיה. האנטישמיות מעולם לא הביאה את עצמה לרמת הנימוקים הפילוסופיים כדי לתמוך את התנגדותה ליהדות, אך כל מי שהחזיק, במידה רבה או מעטה, באחד הערכים הללו מבחינה רעיונית, חש את ההתנגדות החברתית העזה שנושבת לא רק מעולם הפילוסופיה כנגדם, אלא גם מעולם הפסיכולוגיה, שהרבה יותר קשה להתעמת עימו רעיונית, כי הוא רגשני בטבעו. אך הדבר בולם את היהדות מלפרוץ את הדרך לאושר האנושי באמצעות ערכיה.

על אף שהיא מכירה בכך שיש קיום גם אחרי החיים עלי אדמות, היהדות מגינה על חיי האדם בעולם הזה במיוחד בכך שמצוות היהדות מוטלות על המאמין לביצוע בעולם הזה ועל אף שיש ערכים שהוא צובר לזכותו בעולם הבא, אין אלה אמורים להיות הסיבה הראשונה – ובוודאי שלא הבלעדית – לביצוען של המצוות. היהדות, במובן זה, מציגה גישה שונה מגישתן המנוגדת של הנצרות והאיסלם, אשר מקריבות את חיי האדם עלי אדמות למען חייו בעולם אחר. בכך מקדשת היהדות את העולם הזה.

בימינו הופך ערכה של האמת המוחלטת לשחוק יותר ויותר עם חדירתן לתרבות של תפישות הקוראות ל"פתיחות" ובכך מעניקות רשות לביצוע סטיות חמורות מן הצדק והשכל. היהדות נלחמת בהם, אף כי בצורה לא מוצהרת, על ידי עצם העובדה שאמיתותיה נשמרות על ידיה באמצעות פעולות לימוד ושיפוט המושתתות על תבוניות בלתי נשחקת מזה אלפי שנים. גישה זו שלה משמרת את הרעיון שביסוד העולם קיימת אמת מוחלטת אחת, קבועה ובלתי משתנה – ואמת זו איננה נכונה רק לגבי הנחות היסוד של העולם אלא גם לגבי הדרך שבאמצעותה יש לשמור עליה.

קדושת חיי היחיד האנושי – וכל הכרוך בכך – מונצחות ביהדות כבר בעשרת הדברות: לא תרצח. מה שנגזר מתפישת קדושה זו מחוזק על ידי מערך עצום של מצוות והלכות שנוגעות לאיכות חייו של היחיד וחשיבותם – מצוות שבין אדם למקום – ולהגנתם בכל מחיר בהקשר חברתי – מצוות שבין אדם לחברו. באלה נשמר מקומו של היחיד האנושי ביהדות לאורך כל דורות קיומה, מה שיצר את העובדה שהיהדות נזהרת בכבודו של היחיד, ברכושו ובכל אשר לו – וגם מתחשבת בדעותיו, ברצונותיו ובמחשבותיו בצורה שלפחות עד הופעת זכויות האדם במסגרת הגישה הליברלית לא היה דומה לה עלי אדמות מבחינת המשקל שהיחיד מקבל לצורך הגנה על זכויותיו ומעמדו בחברה.

קדושה היא אחד ממושגי היסוד של היהדות. כמושג כללי, משמעו דבר או יחס הנמצאים מורמים מעל לשאר ההיבטים של העולם הנגלה, אשר האדם נוקט לגביהם בהתייחסות ייחודית, המבוססת על הנחה שמדובר במהויות שאוצרות בחובן ערכים נשגבים בעלי משמעות ייחודית. במציאות המודרנית אין לקדושה מעמד רשמי מקובל כלשהו, אך בניגוד לכך יש ביהדות ייחוס קדושה לדברים וערכים רבים, כנראה על יסוד הנחה מודעת לאפשרויות שיש ביד הגישה להועיל, באמצעותן, לבני אדם.

המשותף לגישות השולטות היום בתרבות העולמית היא דחייתן או התעלמותן מערכים אלה ולכן אי קיומם של אלה בהנחיות החיים של האדם בעולם. אך מדובר במחסור של ערכי יסוד, שאת חלקם מנינו לעיל; היעדרו של כל אחד מהם משתלם בנזקים משמעותיים הנגרמים ליכולתו של היחיד האנושי להגיע למיצוי ולפיכך גם לאושר.

נתונים נוספים