מצורעים

מצורעים

על אינפלציה של חיים

ישראל מנוצחת בימים אלה על ידי אינפלציה מחרידה בתחום "כלכלת" המלחמה: יותר ויותר נרצחים מעמנו נחשבים פחות ופחות. אין ספק שזהו ההישג הגדול ביותר של אויבינו. "לא היו נפגעים ולא נגרם שום נזק" הפך לביטוי חדשותי שגור, יום-יומי, הבא לציין כי לא קרה שום דבר שהוא מעבר לשגרה; "והשוחט שוחט" שוב ושוב – בוקר, צהריים וערב. כאילו לא די בעצם ההתקפה כדי להכיר בקיומו של נזק.

אנו שומעים כבר באדישות את שידורי החדשות, שבהם מספרים לנו על רימוני רסס שהושלכו על חיילי צה"ל, על מטעני צד, על יריות שנורו על מכוניות בדרכים, על ילד יהודי שנדקר בביתו על ידי נערים ערביים, על נערה שנרצחה בעת טיול עם ידיד, על אם שנרצחה עת נסעה עם בנה, על ילדה נכה ואמה שנרצחו בביתם על ידי מחבל שחדר למושב, על קצינה וחיילת שנרצחו בלב עיר...

רצח, רצח ועוד רצח... "משעמם". הלב הופך לגס, הכאב לקהה, החדות לטשטוש – סימניו של מוות רוחני; סימניה של כניעה פסיכולוגית, של גסיסת התודעה. אנחנו מנוצחים, מושבתים, מובסים. והיו זמנים שבהם היינו מזדעזעים לשמע תאונה בארץ זרה. סתם תאונה...

כמו מגופו של מצורע, מתים ונשמטים מדי יום מגופנו החברתי איברים נוספים, חיים, עולמות שלמים – ואנו איננו מגלים יותר התנגדות. זה, אולי, מסביר את הדחייה שמפגינים כלפינו עמים מסויימים, דחייה שמקורה, כנראה, בחשש להידבק מהמחלה המסוכנת, חשוכת המרפא, המצמיתה, הצרעת שהשתכנה בגופנו החברתי. כשאדם נמצא במצב שבו הוא רואה יום-יום בגופו את סימניה של מחלה סופנית ואין הוא עושה דבר כדי לטפל בה, הוא כבר במצב של מוות קליני.

מצורעים אנו; חלקים מגופנו מתים ואין אנו שמים לב לכך. הפה זועק והאזניים חרשות בעיצומו של המאבק הציבורי למען "מוות מכובד" – תביעתם של חולים סופניים מיוסרים, המבקשים לנתק אותם ממכשירי ההחיאה שאליהם הם מחוברים – חייבים אנו להכיר בכך שמותנו כחברה איננו מכובד כלל, שכן, בגופנו החברתי אנו חשים פחות ופחות כאב; אנו הולכים ומתפוררים ביחס ישר לאי יכולתנו להשיג את סבלם של היחידים הסובלים שבינינו. אם פחת-הערך של חיי האדם שפשה בבשרנו גורם לנו שלא להזדעזע מהירצחם ברחובות עיר של רבים, קל וחומר שלא ניטרד מפציעתם הבינונית של מעטים – ובן-בנו של קל וחומר שלא נוטרד כלל מנסיונות הרצח הקבועים שפוגשים יום-יום מאות ואלפים מבינינו בדרכם לעבודתם ובשובם לביתם.

"מהי הפרעה קלה בדרך לעומת בכיים של אלמנות ויתומים?" אנו אומרים מבלי משים, ואיננו שמים לבנו לכך שהדבר מעיד כאלף עדים על הצלחתו של האוייב הרוחני האכזר שכנגדנו לפורר את אחדותנו; אם איננו רואים יותר את הקשר בין האבן, הכדור, בקבוק התבערה והרימון של היום לבין האלמנות והיתומים של מחר, איננו נמצאים יותר במצב של אדם, היודע לקשר את העבר עם העתיד, ונמצאים אנו במצב של חיה נרדפת הרואה רק את מה שכאן ועכשיו.

אחד מסימניה המובהקים של מחלה פנימית חמורה היא הפסקת יכולת ההתגוננות של בעל החיים הלוקה בה מפני התקפות הבאות מבחוץ. מבלי משים אנחנו מתדרדרים במדרון של אדישות ממיתה.

נתונים נוספים