נצחון ההטרדה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 677
נצחון ההטרדה
על העמלקיות שבחיינו
עוד לפני קום מדינת ישראל כבר הציקו הערבים ליושבי הארץ היהודים. מלחמתם נגד ישראל מאז הקמתה אופיינה בהצהרות שנאה כוללניות אך מעולם לא גובשה לכלל תביעה ממוקדת המאשימה את ישראל באופן שניתן להתעמת עימו בצורה הגיונית. האיסטרטגיה הערבית נגד ישראל פעלה מאז ומתמיד באופן קטוע, אשר רק לעתים רחוקות התגבשה לכדי התקפה כוללת שתסכן את קיומה. בדרך כלל נהגו הערבים בהטרדה מתמדת שהפעילה מתקפות קטנות של כנופיות רצח או רוצחים בודדים, אשר ביצעו מעשי רצח של אוכלוסיה במרכז ישראל או ארבו לנוסע הישראלי בדרכים. בעידן האחרון נמשכת פעילות זו ביחד עם פעולותיהם של ארגוני הטרור, היורים מעבר לגבול אל שטח ישראל ומבצעים בה פיגועי רצח כפי יכולתם.
בכל האירועים הללו, אשר הטרידו את אזרחי ישראל מאז קומה של המדינה, בא לידי ביטוי רצונו של האויב להפריע לשלוות הקיום של הישראלים הרבה יותר משאיפתו להשיג ערך מוגדר מסויים. למעשה, ברור כי לקיומה של ישות כמו ישראל יש תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפנימית של מדינות ערב, אשר כלפיה יכולים השליטים הערבים להפנות את אנרגיות המרד האצורות באזרחיהן ולהסיטן מלהתמקד בבעיות האותנטיות של משטריהן. בחינה של צרכי המשטרים הערביים מראה כי לשנאת ישראל – הבולטת יותר בין האינטלקטואלים מאשר בין פשוטי העם – יש תפקיד חשוב ביציבות השלטונית והפסיכולוגית שלהן. מנקודת מבט זו ניתן להבין את התפקיד התוך-פוליטי שיש למאבק בן הדורות נגד מדינת ישראל, מה שגם מסביר את העובדה שגם כאשר נחתמים עימה הסכמי שלום (כמו במקרה של מצרים וירדן) אין תושביהן מבקרים בישראל או מראים שיש באמת משום דף חדש ביחסים עימה.
וכך נמשכת לה איסטרטגיית ההטרדה המתמדת של האויב, המזכירה את שיטת הפעולה העמלקית הנזכרת בתנ"ך. העמלקים, אשר בני ישראל הושבעו למחותם מעל פני האדמה, היו ידועים בשיטת המלחמה שבה פעלו נגד עם ישראל עוד בעת שבה נדד במדבר אל הארץ המובטחת; העמלקים נקטו נגד עם ישראל בהטרדה מתמשכת אשר לא כוונה אל ראשיו וגיבוריו אלא אל הנחשלים בעם - בניגוד לכל איסטרטגיה שיש בה כוונה ברורה של עם אחד לנצח עם אחר. במונחים של ימינו ניתן לומר שהעמלקים העדיפו (בדומה לארגוני הטרור של היום) לפגוע באוכלוסיה אזרחית חלשה ובלתי חמושה על פני מלחמה כוללת ושיקפו בגישתם זו הן את טבעם הם והן את טבע מאבקם, הווה אומר שמלחמתם איננה כזו שבאמצעותה מעוניינים הם להשיג נצחון באמצעות השגת ערך מוגדר, אלא רק את סבלו המתמשך של האויב מחד ואת סיפוקם האכזרי-סדיסטי מאידך.
סוג זה של מלחמה שאותה מנהל עמלק מעיד על אי מוסריותו היסודית של הנוקט בה, שכן היא מוכיחה שמטרת מאבקו איננה מוגדרת בצורה שניתן לפתור אותה או לישבה לצורך חיים משותפים או הסכם הדדי. מלחמת ההטרדה של העמלקים מהווה הודאה בכך שלדעתם יש הבדל יסודי כה גדול בין השקפת הקיום שלהם לזו של עם ישראל, שעל אף שאין הם מסוגלים לנצח אותו אין הם חדלים להילחם בו. הדבר נובע מכך שלעם יצרני ושואף חיים כמו עם ישראל אין שיג ושיח עם עם של שודדים אלימים ולכן מהווה הוא בעצם קיומו איום על דרך חייהם, והם מוצאים לנכון להילחם בו בשל מה שהוא מסמל. למעשה משתמשים הם בעם ישראל כשק חבטות כביטוי של תסכולם הקיומי והם פורקים עליו את תסביך העימות שיש להם עם המציאות.
עימות עתיק זה עם עמלק דומה בטבעו לעימות שישראל מעורבת בו מאז קומה נגד אויביה הערבים. אלה פועלים לעתים קרובות כאילו הדבר המסוים שאותו הם מבקשים הוא המשך המלחמה – וזו הסיבה שבגללה אויבים אלה מגלים כלפי ישראל שנאה שאיננה תלויה בדבר. כלומר שמדובר בשנאה המופנית נגד ישראל באופן שאיננו מבוסס על טענה מציאותית כלשהי או תביעה שלגביה ניתן לדון ולהגיע להסכמים, כמו בין בני אדם הגיוניים. למעשה ניתן לראות בעין בלתי מזויינת כי המחבל האופייני שעימו מתמודד העולם המערבי בכלל וישראל בפרט איננו מונע על ידי טיעונים שכלתניים אלא על ידי סחף רגשני, הדוחף אותו לפעול תוך סערת רגשות בלתי נשלטת.
בהקשר זה יש לציין כי מקורן של כל התביעות והטענות על כיבוש או גזל ישראלי של נכסים מידי האויב הומצאו על ידי אויבי ישראל הלא-ערביים – שחלקם יהודים ישראליים - לאחר שנים רבות שבהם בלט חוסר היכולת של הערבים לנסח תביעות מגובשות ועניניות נגד מדינת ישראל. אחת מההוכחות המובהקות למצב ענינים זה היא התביעה מישראל לשוב לגבולותיה שלפני שנת 67, כאילו היתה המלחמה שהתחוללה בשנה זו הנקודה שמייצגת את חטא הכיבוש של ישראל נגד הפלסטינים, אך תוך כדי התעלמות מהעובדה שמדינות ערב נלחמו נגד הישראלים עוד הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. בהקשר זה, נושאים כמו בעיית הפליטים הם רכיב אחד במאגר של תביעות כוללניות שגובש על ידי אנשי רוח מערביים במטרה לא מפורשת שלא להכיר בטירופו של האויב חסר המטרה.
למעשה, מנצחים הערבים את ישראל במלחמת ההטרדה הארוכה שלהם, שכן ישראל מחפשת בכל דרך אפשרית עוד ועוד דרכים כדי להשביע את חיית הטרף, מבלי להבין מדוע אין היא שבעה לעולם. מבחינה זו, היותר מציאותיים שבין אזרחי ישראל הם דווקא שומרי המצוות, המחזיקים ברעיון שהשנאה לישראל מצד אויביה היא נצחית. לעומתם, השמאלנים ו/או הפציפיסטים, אשר אינם מכירים בהיותם של הערבים דלי חסר תחתית, הם המטורפים האמיתיים. היותם של אלה בממשלה, כשהם אינם מפסיקים מלדחוף את ישראל לעשיית מחוות לטובת האויב על אף שהעובדות מוכיחות שאין בכך הצלחה, היא הבאתו של טירוף המערכות הישראלי בתחום זה למצב של מיסוד הטחת הראש בכותל – כאשר המטורף השמאלני דואג באמצעות כוח הזרוע שלו שהראש המוטח יהיה תמיד של השפוי...
אם וכאשר יתבצע מחקר מדעי פסיכולוגי של ממש לגבי ההסטוריה של מלחמת ישראל בערבים הוא יגלה שהיקף הנזק שנגרם לנפשו של אזרח יהודי יליד ישראל, אשר חי את כל חייו בצילה של מלחמת הטרדה עמלקית, הוא בלתי הפיך. בשל העובדה שאין בידינו כלי מידה מתאימים יכולים אנו רק לשער את מידת הנזק וההפסד הנפשיים-רוחניים המצטברים שקיימים ברשותו של כל יליד ישראל, שהיה חשוף כל חייו למטרד העמלקי-ערבי ולא פחות מכך לתעמולתם של אלה שתמכו בערבים על ידי כך שלא איפשרו למדינה לפעול נגד האויב במלוא הכוח, כיאות.
במשך שנים רבות לא עמדו קברניטי מדינת ישראל על טבעה המיוחד של האיסטרטגיה העמלקית המופנית על ידי הערבים נגד ישראל. מי שסייע רבות לאויב בכך היו רודפי השלום ללא תנאי מן השמאל, אשר יזמו את הגישה שבמונחים של היום קרויה בביטוי "מידתיות", אשר נזהרת מלפעול נגד האויב בצורה שאיננה מותאמת לדרך פעולתו שלו – מה שכמובן מאפשר לאויב לשלוט בעוצמת האש המתאימה לצרכיו ולבשל את עם ישראל על אש קטנה של הטרדה מייסרת בת דורות.
לא כל אנשי הרוח של ישראל נפלו למלכודת זו; בימים שלפני מלחמת ששת הימים, שבהם הופגז הצפון הישראלי על ידי תותחים סוריים, ניהלו ה"מידתיים" הישראלים מאבק נגד כל רעיון שהועלה לפגוע במכה של ממש בסורים. בקשר לכך פרסם נתן אלתרמן, במסגרת "הטור השביעי" שלו, שהיה מאוחר יותר לספר, את חשיר "ערכן של הטרדות" שבו נכתב, בין היתר:
נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים
יְרִיָּה רַק אַחַת, לְשָבוּעַ בִּלְבַד,
אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים.
נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה
...סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ
אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִים
יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻמְלָלָה
הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת ...אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.
...כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע
אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה.
תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה,
אֲבָל מֵילָא.
...רַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם
לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ
לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי-שָם
וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ...
בקשר לשירו זה כתב אלתרמן: "ההחלטה לפעול נגד 'עמדות ההטרדה' הסוריות, שהיו מפגיזות פעם לפעם את יישובי הספר, לא זכתה אצלנו ל'עיתונות טובה'. העיתונים, רובם, כתבו שפעולות ההטרדה הללו אינן חמורות וכי התבונה המדינית מחייבת להתעלם מהן. בעודי קורא דברים אלה נתתי אל ליבי כי בדרך כלל, שעה שאנו דנים אם יש או אין הכרח לסלק הטרדות קלות ערך מן הגבול, כותבים אנו את דברינו לא ביישובי ספר אלא בתל-אביב". בדבריו אלה חושף אלתרמן שבעיות התקשורת הישראלית הפרו-פלסטינית החלו הרבה לפני עידן הטלויזיה, אך גם הוא החטיא את הבנת ענינם כאשר הניח שאם היו הטרדות האויב פוגעות בהם היתה דעתם משתנה. על אף שהדבר היה, אולי, משנה את דעת אנשי התקשורת לגבי הדרך הנכונה ששומה על ישראל לנקוט בה, לא היה בדבר כדי לשנות את הבנתם לגבי טבעו של האויב העומד מול ישראל.
במובן זה מציגה ראייתה הריאלית של התורה את עמלק באופן שמקדים את כל מחנה המדע הפוליטי הקיים היום: אסור לישראל לתת נצחון קל לנוקטים באיסטרטגיית ההטרדה כפי שהיא עושה מאז ומתמיד. הפתרון היחיד למצב של עימות עם עם שנושא בחובו את חיידקיה של אי מוסריות עמוקה כשל עמלק הוא חיסולו הגמור. אובי ישראל בכלל וארגוני הטרור בפרט מוכיחים מדי יום כי אין הם חפצי חיים אלא שנאה וכי השנאה היא הדלק שבאמצעותו הם פועלים. את אש השנאה הזו של האויב לא יכבו מים ממעינות האהבה או השלום הישראליים אלא רק מכות קשות שיביאו לנצחון על האויב. אם תמחה ישראל את העמלקים החדשים היא תשחרר סוף סוף את בניה מכלא ההטרדה שבו נולדו.