מה בין הבנק לפועלים

 

מה בין הבנק לפועלים?

מי באמת מייצג את טובת העם?

מאבק האיתנים המתחולל בין שרי אריסון, בעלת המניות העיקרית של בנק הפועלים לבין סטנלי פישר, העומד בראש המפקח על הבנקים תופש כותרות מדי מספר ימים. אך על אף שמדי פעם שומע הציבור על מלחמת ההצהרות הנאמרות על ידי נושאי התפקידים הרבים המעורבים בדבר, אין רבים שמבינים את מהותו של הקרב. האזרח הפשוט אינו מסוגל לקבוע מי מבין הלוחמים בו – החל באנשי המפקח על הבנקים וכלה באלה המקבלים את משכורתם מבנק הפועלים – מייצג מה.

במובן זה מסמל המאבק את כל המתחולל במדינת ישראל מבחינת הפוליטיקה והכלכלה שעליהם היא מבוססת; הצורה בה מתנהלת המדינה מבחינה שלטונית מאז הקמתה אינה אלא חזון של מאבק אלים המתנהל בין קבוצות לחץ, שכל אחת מהן עושה כמיטב יכולתה למען רווחתה על יסוד הטענה שהיא מייצגת את טובת העם. לעומת כל אלה אין האזרח הפשוט יכול להצביע על גוף אחד מסוים מבין אלה המייצג באמת את עניניו.

קשה לאדם מן הישוב לראות את שרי אריסון בעלת ההון כמייצגת אותו, כי אף שהוא מפקיד את חסכונותיו ומשכורתו בבנק שלה, אין הוא משוכנע שתקציב הקיום שלה זהה לשלו. אך קשה לו גם להיות בטוח שהמפקח על הבנקים, אשר לחץ על בעלת הבנק לפטר את מנהלו, אכן דאג לשמירה על כספו, אחרי ששומע על משכורות העתק שבנק ישראל מחלק לעובדיו תוך התנגדות לכל צורה של הטלת מגבלה ממשלתית על פעולה זו. מאידך, גם משכורתו של חושף השערוריה, מבקר המדינה, מסתברת כגדולה ביותר ולכן ראוי גם הוא, המבקר הנכבד, להיות מושא לביקורת ציבורית על שימוש בלתי ראוי בכספי ציבור.

בין כל אלה קשה לשים את האצבע על אדם ישר ונקי כפיים, אשר אינו טומן את ידו בצלחת האוצר הציבורי כדי לעשות, בצד העשיה למען הציבור, גם לביתו. איש אינו יכול להכחיש את האמת הפשוטה שגם הפקיד הבכיר שבבכירים הוא בעל משפחה שיש לפרנס. אך היכן עובר הגבול שבין עשיה הוגנת של איש ציבור למען קיומו לבין פגיעה בנכסי הציבור? מי, בכל זאת, הוא הצודק בתוך המאבק המוצהר על הגנת ערכי הציבור?

ואין כמו בנק הפועלים, המוסד הנמצא בעין הסערה של הפרשה. להמחיש את תמונת המצב הכלכלית של מדינת ישראל על כל הבעייתיות שבה; זהו מצבה של כלכלה שלטונית אשר מתיימרת לייצג צדק אך מפעילה, באמצעות מגוון דרכים, גזל פעיל של כלל אזרחי המדינה. בתוך מכלול הפעולות שבהן אחז הממשל כדי לשלוט במשאבי הציבור יש למערכת הבנקאית תפקיד משמעותי, שכן רוב הציבור מבין את עולם הבנקים כשייך לעולם הקנין הפרטי, אך במדינת ישראל אין הדבר כך, שכן הבנקים, הכפופים לשלטון, פועלים כזרוע של הממשל, כשהם מיישמים את מדיניותו ונהנים מהגנתו החוקית.

בישראל נוהגים לגנות לעתים קרובות את הקשר הון-שלטון תוך יצירת רושם שכך משפיעים בעלי הון על אלה שדאגתם רווחה ציבורית. האמת היא שהשלטון, מתוך כך שהוא קובע את החוקים, הוא המשפיע על כלל האזרחים ובכלל זה גם על בעלי ההון, שהוא הקובע את מידת ההון הפרטי שהוא מרשה להם לשמור ברשותם. בתוך עולם הכלכלה הישראלית מייצגים הבנקים שילוב של הון ושלטון בצורה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת ואין ראוי לסמל זאת יותר מבנק הפועלים. בנק זה, ששמו מעיד על התיימרותו לייצג את הקבוצה הצודקת ביותר בתמונת העולם של הסוציאליזם – הפועלים – אשר הוקם עוד לפני קום המדינה במטרה מוצהרת להגן על נכסי הפועלים, התדרדר בהשראת ותמיכת המדינה למצב שבו, ביחד עם שאר המערכת הבנקאית, הוא מהווה ארגון פעיל שבוזז את מאות אלפי לקוחותיו באמצעות שיטה מתוחכמת של חמס יום-יומי.

בחמס קבוע זה, שבחלקו מבוסס על שיטת העמלות שהבנקים בישראל מטילים על לקוחותיהם בעידוד/רשות הממשל, מואשמים בנקאי המגזר הפרטי. אך הוא לא היה מתפתח בהקשר של כלכלה חופשית באמת, שבה היו הבנקים צריכים להתחרות זה בזה על לקוחות חדשים. רק במצב שבו משלם האזרח הלקוח מכיסו את משכורותיהם של אנשי הבנק ה"פרטי" שבו הוא מחזיק את כספו וגם את משכורותיהם של אנשי הבנק המרכזי שאמורים להגן על השקעותיו – כאשר כל אלה מגובים על ידי חוק מדינה – יכולים כל המתפרנסים על חשבונו למנוע ממנו להקים בנק ראוי משלו, כזה שגם יניב עבורו רווחים. גם בהקשר זה מייצגת ההסטוריה של בנק הפועלים, המגיעה לשיאה במאבק בינו לבין הנגיד, את המלחמה שנערכת מאז קום המדינה על חלוקת עוגת נכסי הציבור.

במדינת ישראל הריכוזית, שבה אין בנקאות חופשית, מתבלט בנק הפועלים כמוסד שאיננו סתם בנק אלא גילום של המבנה הכלכלי והחברתי של המדינה כולה. זו מתבטאת בהסטוריה שלו, שהיא, למעשה, ההסטוריה של מאבקי הכוח הפוליטיים הקובעים את אופי הכלכלה במדינה; בנק הפועלים, שהוקם עוד לפני קום המדינה במטרה מוצהרת לשמור על האינטרסים של הפועלים, היה בדור הראשון של המדינה אולי המכשיר הפיננסי העיקרי של ההסתדרות וההתיישבות העובדת. לא היה זה מקרי שהבנק נכשל, עבר "משברים" שהכריחו אותו לעבור "תהליכי הבראה" שמשמעותם המעשית הלאמה והפרטה חלקית. אך בהקשר זה, שבו מתערבבים זה בזה מושגים כמו "הון", "פועלים" ו"מדינה" יש בכך די כדי לבלבל כל אזרח לגבי השאלה האם הבנק הוא פרטיי או ציבורי ולפיכך מהם בדיוק סמכויותיו של הנגיד או זכויותיו לקבוע איך על הבנק לפעול.

לכאורה מגן בנק הפועלים על הקנין הפרטי; מלחמתו נגד הרגולציה הממשלתית מוצגת כהגנה על חופש ההחלטה של מחזיקי המניות שלו לעשות ברכושם כאשר יחפצו, אך לטענת הנגיד פישר דווקא בהחלטתו שלו על פיטורי מנהל הבנק הוא מגן על רכושם זה. מנקודת מבט עקרונית, משמעותה של רגולציה היא שמירת האינטרס הציבורי כחלק משירות הממשל לציבור בעלי החשבונות, המעוניין להבטיח כי הבנק אליו הם שייכים לא יפשוט את הרגל. אך גם אם שרי אריסון שכחה זאת, האם יש בדבר כדי לבטל את זכויות הבעלות שלה לגבי הבנק? האמנם הנחיות המפקח מחייבות משום שהמפקח מגן על ציבור הלקוחות אולי טוב יותר ממנה או בשל כך שהוא שייחלץ לטובת הבנק אם ייקלע לקשיים?

לכאורה, מייצג מר פישר את שליטת המדינה במערכת הבנקאית כולה וזו מצדיקה את עצמה בכך שהיא מגינה על זכויות הקנין של האזרחים כולם. אך האם משמעות הדבר שהגב' אריסון, במיוחד בהחלטותיה הניהוליות הנוגעות לבנק הפועלים, מייצגת בהתנגדותה להנחיותיו של הנגיד את האינטרסים של הפועלים? לא ולא. לא במדינת ישראל. עד כמה שהמושג "פועלים" (כמו המושג "פרולטריון") עדיין נוגע לעולם של ימינו, ברור שכל הנלחמים ביניהם על נתח של שליטה בעוגת הכלכלה הישראלית אינם אלא בוזזים בכוח החוק, הקובעים איזה חלק של העוגה יישאר בידיהם של ה"פועלים" (=האזרחים הנחמסים). הקשר בין בנק הפועלים לפועלים אינו גדול יותר מהקשר בין ריכוזיות כלכלית לצדק. לטובת העם פועל רק מי שמניח לעם לעשות ברכושו כרצונו.

נתונים נוספים