צבא המלחמה המוסרית

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE st1\:*{behavior:url(#ieooui) } /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-theme-font:minor-fareast; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

צבא המלחמה המוסרית

או: שינוי התפישה העכשווית למוסריות יהודית

היום, נקודת התורפה של צה"ל – ושל המדינה כולה - היא המוסר הלא-יהודי.

המוסריות היהודית היא גישה מוסרית יסודית וכוללת, אשר משפיעה על הלך הרוח הצבאי אך איננה, כשלעצמה, נושא צבאי (או, כפי שנוהגים לכנותו היום "בטחוני"). הנושא גם איננו הגנתי או התקפי אלא הלך רוח מוסרי, הרואה בעצמיות את המוסריות ומכך את כל המאיים עליה כאיום על המוסריות. רק ברוח זו יכולה להתפתח מודעות לכך שהאויב איננו מוסרי, על כל המשתמע מכך. תפיסת העצמיות כמוסרית והאויב כלא מוסרי היא היסוד הרוחני הנדרש כדי לטפל באיומו.

עם כל חשיבותה של ההגנתיות כתנאי אין היא טקטיקה או, אפילו, איסטרטגיה, אלא טכניקה מלחמתית; ההבדל בין הגנה להתקפה אינו אלא טכני. למעשה, ידוע שההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. ברוח זו, משמעה של המוסריות היהודית במלחמה היא הגישה היזומה, הנובעת מההכרה בכך שאת איומו של האויב יש להסיר – ושלצורך יישום זה יש עדיפות משמעותית לרעיון בנוסח: "הבא להרגך השכם להרגו."

במלים אחרות, בצמוד לכך שהמוסר מחייב הגנה, אין משמעות הדבר פעילות תגובתית אלא על יוזמה כנגד זה "הבא להרגך". והכוונה היא למצב שבו אתה יודע על כך שהאויב מתכוון להשמידך. בהקשר כזה, גם יוזמה היא תגובה – תגובה לשאיפה להרגך.

היום, רק לעתים רחוקות – אם בכלל – תשתמש מדינה בנשק לא הסכמי או תפעל במלחמה על פי כללים לא מוסכמים. הצבא של היום עושה הכל כדי להטיל נגד האוייב משקל התגוננות שיענה על דרישות המוסריות הלא-יהודית, אך צבא מוסרי מכין את עצמו לביצוע הפגיעה הכואבת ביותר באויב - ולא רק בצבא האויב אלא במפקד העליון שלו, שהוא בדרך כלל ראשה של המדינה האויבת.


בהתאם לכך, המוסר היהודי מלמד אותנו שעל המלחמה להיעשות נגד ראשו של האויב, דבר אשר נעלם כמעט לחלוטין מהמלחמה המודרנית. המלחמות המודרניות שבויות ברובן בקונספציה קונוונציונלית (הסכמית), הלוקה בטעויות שגורות רבות אשר מסתכמות באי מוסריות. הראשונה שבהן היא שפעולת המלחמה איננה נעשית נגד ראש האויב, ולמעשה "משחררת" אותו אי מוסריות זו מאחריות ומעונש על יזמתו.

שיטת המלחמה המודרנית, המוסכמת, מפעילה – כנראה בכוח הרעיון הישן של קרב הוגן מתקופת האבירות הנוצרית – כוחות בעלי שויון מסויים זה מול זה. רעיון זה של "הקרב ההוגן", הבולט ביותר במלחמה המודרנית, אינו מוסרי: הוא מעניק לאויב, שאינו מוסרי בתוקף יזמת המלחמה שלו, זכות שאינו ראוי לה – ובאותו זמן גם מסכן את הצד המוסרי, המותקף על ידי הצד האלים. תפיסת ה"מלחמה ההוגנת", המשתדלת להשוות את תנאיו של כל עימות צבאי, פועלת לרעת הצד המוסרי בכל הקשר שבו יש לו עליונות, כמו, למשל, במצב שבו יש לצד זה עליונות ההפתעה.

האויב איננו הוגן בתוקף היותו צד לא מוסרי המתקיף צד מוסרי. כלא הוגן אין הוא זכאי לקבל סיכוי לקרב הוגן.

בניגוד לגישת ה"הגינות" הזו, אשר מציבה את האויב על אותו מישור מוסרי כשל האוהב, המוסריות רואה באוייב איום ועושה כדי להסיר את האיום הזה מהר ככל האפשר.

הדבר הראשון שיש לעשות, בהקשר זה, הוא להתנער מהתחושה ששומה על הלוחם הישראלי להסביר את מעשהו במונחים לא מוסריים ולהתנצל על כך שביצע פעולת מלחמה מוסרית שבה, כדי להגן על חייו וערכיו היקרים, חיסל את האיום מבלי לתת לאויבו המר זכות או הזדמנות כלשהי ל"קרב הוגן".

בשנות קיומה הראשונות נקטה מדינת ישראל במדיניות מוסרית חלקית: בשנותיו הראשונות של צה"ל היו יחידותיו (שהנודעת בהן היא 101) עסוקות במדיניות התקפית יזומה במטרה להרתיע גורמים התקפיים שונים מגבולה של ישראל. הדבר הצליח, אך לא היה מדובר באיסטרטגיה אלא בטקטיקה: לא היתה שום יוזמה מלחמתית המשכית לחסל את צבא האוייב או לכבוש את ארצו כדי להפיל את משטרו הפושע, האחראי להתקפה על ישראל. זוהי משימת המלחמה של מדינה צודקת – אולי מדינת ישראל בעתיד.


מנקודת מבט יהודית מקובלת יזימת התקפה על אויבים אפילו אם הם פוטנציאליים - ולמעשה השאלה איזה צבא יהיה לנו תלויה בשאלה איזו מדינה יש לנו: העקרונות השולטים במדינה הם גם העקרונות המעצבים את דמות הצבא. אם תהיה לנו מדינה שמוסריותה יהודית, יהיה לה צבא חפשי, שיפעל בדרכים לא קונוונציונליות כדי לדכא כל איום באיבו, עוד לפני שהוא מתגבש מבחינה צבאית.


אם וכאשר יחשבו הישראלים במונחים של מוסר וצדק ויראו את עצמם כצד המוסרי של המלחמה, יגרום הדבר לשינויים מפליגים הן באיסטרטגיה של צבאם והן במהלכי מלחמתם. צבא מוסרי יתנער מראש מעימות של "פיונים" על בסיס לא מוסרי בשדה-הקרב והטקטיקה שלו תיגזר מאיסטרטגיה של מלחמה צודקת שתופנה קודם כל נגד ראשי צבא האוייב ויוזמי האלימות שלו.

גישה זו מציב התקפיות מונעת כצעד הראשון לצורך הגנה על ערכים – ודבר זה, כשלעצמו, יהווה גורם הרתעה ראשון במעלה באיזור שבו חשים, עד היום, ראשי האוייב, שהם חסינים מפגיעה ועונש. במצב כזה תיכחד הקונוונציונליות, ייעלם היחס ה"הוגן" השגור במלחמות הלא מוסריות של היום ומה שיעשה הצבא המוסרי של ישראל יהיה התקפה עד גמירא של כל איום, בתנאים ובצורות שבהן מושם הדגש על הבטחון המכסימלי שיינתן ללוחמי ישראל – ועל שאיפת החיסול החריפה ביותר של התוקפן.

ואין לנתק את מוסריותו של הצבא ממוסריותה של המדינה. צבאה המוסרי של מדינה מוסרית הוא קודם כל אמצעי להגנה והרתעה מפני תוקפנים, ואחר כך אמצעי לצורך יישום תכליותיה וערכיה של המדינה, העשויים להיות גם פעולה יזומה לצורך שינוי האיזון הכללי באיזור – במקרה של אי מוסריות הנמצאת מחוץ לגבולות הארץ, אך מסוכנת לעתידה של התרבות המקומית. למשל, לא מן הנמנע שישראל של העתיד תמצא לנכון לשחרר, באמצעות כיבוש נאור, את מליוני אזרחי העריצויות שמחוצה לה מהעבדות שבה הם נתונים, עבדות המהווה פצצת זמן מוסרית, אשר נשורתה יכולה לפגוע במוסריותה של תרבות ישראל ולאיים על עתידה.

נתונים נוספים