צבא חופשי או צבא עבדים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1005
Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE st1\:*{behavior:url(#ieooui) } /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-theme-font:minor-fareast; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
צבא חופשי או צבא עבדים
כמעט מאז קום המדינה נושא צה"ל בתוכו את נקודת התורפה שלו, שהיא עובדת היותו מבוסס על כפיה; חוק שירות הבטחון, שנקבע על ידי בן גוריון לאחר מלחמת השחרור, יצר עובדה שהפכה את צה"ל מצבא של אנשים חפשיים, אשר התמודד בהצלחה עם האתגרים של מלחמת השחרור, לצבא של עבדים.
מאז מלחמת השחרור טושטשה עובדה זו על ידי רצונם העז של חלק גדול מהמתגייסים לשרת בצה"ל בשל תחושת מחוייבות מוסרית - ועל ידי העובדה שיחידות החוד הקרביות – וגם המסוכנות ביותר – היו יחידות התנדבות שרבים חפצו לשרת בהן (וסלקציה חמורה התירה רק למעטים לחדור אליהן).
דבר זה השתנה מאוחר יותר: במקביל להסטוריה של מלחמות ישראל התחוללה החמרה במעמד זכויותיו של האזרח, והדבר בא לידי ביטוי בעליה משמעותית של נזקי העקרון הכפייתי המובנה בצה"ל. דבר זה, ביחד עם עליית הזלזול של המדינה בזכויות האזרח בתחומים רבים, הביאה לגרימת סבל רב לרבים מן המגוייסים. מנקודת מבט פוליטית, הוצגו מלחמות ישראל כעוברות ממצב של "אין ברירה" ל"יש ברירה" והדבר הביא לירידת קרנו של צה"ל.
דבר זה נובע במידה רבה מכך שפעילותו של צה"ל, בהתאם לפעולת המדינה, הולכת ונעשית בדור האחרון לפחות ופחות מוסרית. העימות עם האוייב, שבשנותיה הראשונות של המדינה היה יוזמתי והתקפי, הלך והפך יותר ויותר לתגובתי וסביל – והשתלטות המוסר הנוצרי או, בצורתו המודרנית, השמאלני-הומניסטי, הורידה את יכולתו של החייל הצה"לי להגיב כהלכה בשדה הקרב – וגם להתמודד עם הביקורת האזרחית, שפחות ופחות העריצה את הלוחם הנועז וההתקפי של צה"ל ויותר ויותר למדה לראות בחייל הצה"לי פושע מלחמה פוטנציאלי.
אין ספק שיש קשר בין הסבל, התסכול והאכזבה המצטברת של כל אלה לבין אחד הסודות השמורים ביותר במדינה, והוא מספרם של חללי צה"ל הנגרמים בגלל מעשי התאבדות, שפעמים רבות הוא עולה על הרוגי המלחמות. על כך ניתן ללמוד בכתבה הבאה:
מתאבדים בצה"ל
גם השנה לא הגיעו רוב מקרי ההתאבדות בצבא ובאזרחות לידיעת הציבור. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא הקרינו סרטים על חיילים שהתאבדו ודובר צה"ל אפילו אינו נוהג לפרסם הודעות על מקרי התאבדות כמקובל לגבי אסונות אחרים במהלך השירות הצבאי. ככלל, רק חלק קטן ממקרי ההתאבדות זוכים לתשומת לב של כלי התקשורת. גם אז, מדובר בידיעות לקוניות בעמודים האחוריים, כמעט תמיד ללא שמות.
מאז תחילת 2005 התאבדו 16 חיילי צה"ל. כמו בשנה שעברה, ההתאבדויות ממשיכות להיות סיבת המוות מספר אחת בצבא. בכל שבועיים בממוצע מתאבד חייל. מספר החיילים שמתאבדים גבוה יותר ממספר ההרוגים כתוצאה מפעילות מבצעית, מתאונות דרכים, מתאונות אימונים ומכל סיבה אחרת.
לשם השוואה: בשנת 2004 איבד צה"ל בתאונות אימונים שני חיילים, ושלושה בתאונות מבצעיות. חמישה חיילים נהרגו בתאונות דרכים בכלי רכב צבאיים ועוד 18 נוספים בתאונות דרכים כאשר היו בחופשות באותה שנה שמו קץ לחייהם 28 חיילים. בפעולות מבצעיות נהרגו 40 חיילים, אבל בכמה מן השנים הקודמות עלה מספר המתאבדים על מניין החללים בקרב.
גם במערכת האזרחית מתקשים למסור נתונים. אין גוף מסודר מלבד המשטרה הרושם את מקרי התאבדויות "וגם זה" אומר חוקר במז"פ לא תמיד מוחלט "כיון שיש מקרים שנראים כתאונה ורק אחרי שנים מתבררת עובדה אחרת".
צבא חפשי או צבא עבדים
כמעט מאז קום המדינה נושא צה"ל בתוכו את נקודת התורפה שלו, שהיא עובדת היותו מבוסס על כפיה; חוק שירות הבטחון, שנקבע על ידי בן גוריון לאחר מלחמת השחרור, יצר עובדה שהפכה את צה"ל מצבא של אנשים חפשיים, אשר התמודד בהצלחה עם האתגרים של מלחמת השחרור, לצבא של עבדים.
מאז מלחמת השחרור טושטשה עובדה זו על ידי רצונם העז של חלק גדול מהמתגייסים לשרת בצה"ל בשל תחושת מחוייבות מוסרית - ועל ידי העובדה שיחידות החוד הקרביות – וגם המסוכנות ביותר – היו יחידות התנדבות שרבים חפצו לשרת בהן (וסלקציה חמורה התירה רק למעטים לחדור אליהן).
דבר זה השתנה מאוחר יותר: במקביל להסטוריה של מלחמות ישראל התחוללה החמרה במעמד זכויותיו של האזרח, והדבר בא לידי ביטוי בעליה משמעותית של נזקי העקרון הכפייתי המובנה בצה"ל. דבר זה, ביחד עם עליית הזלזול של המדינה בזכויות האזרח בתחומים רבים, הביאה לגרימת סבל רב לרבים מן המגוייסים. מנקודת מבט פוליטית, הוצגו מלחמות ישראל כעוברות ממצב של "אין ברירה" ל"יש ברירה" והדבר הביא לירידת קרנו של צה"ל.
דבר זה נובע במידה רבה מכך שפעילותו של צה"ל, בהתאם לפעולת המדינה, הולכת ונעשית בדור האחרון לפחות ופחות מוסרית. העימות עם האוייב, שבשנותיה הראשונות של המדינה היה יוזמתי והתקפי, הלך והפך יותר ויותר לתגובתי וסביל – והשתלטות המוסר הנוצרי או, בצורתו המודרנית, השמאלני-הומניסטי, הורידה את יכולתו של החייל הצה"לי להגיב כהלכה בשדה הקרב – וגם להתמודד עם הביקורת האזרחית, שפחות ופחות העריצה את הלוחם הנועז וההתקפי של צה"ל ויותר ויותר למדה לראות בחייל הצה"לי פושע מלחמה פוטנציאלי.
אין ספק שיש קשר בין הסבל, התסכול והאכזבה המצטברת של כל אלה לבין אחד הסודות השמורים ביותר במדינה, והוא מספרם של חללי צה"ל הנגרמים בגלל מעשי התאבדות, שפעמים רבות הוא עולה על הרוגי המלחמות. על כך ניתן ללמוד בכתבה הבאה:
מתאבדים בצה"ל
גם השנה לא הגיעו רוב מקרי ההתאבדות בצבא ובאזרחות לידיעת הציבור. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לא הקרינו סרטים על חיילים שהתאבדו ודובר צה"ל אפילו אינו נוהג לפרסם הודעות על מקרי התאבדות כמקובל לגבי אסונות אחרים במהלך השירות הצבאי. ככלל, רק חלק קטן ממקרי ההתאבדות זוכים לתשומת לב של כלי התקשורת. גם אז, מדובר בידיעות לקוניות בעמודים האחוריים, כמעט תמיד ללא שמות.
מאז תחילת 2005 התאבדו 16 חיילי צה"ל. כמו בשנה שעברה, ההתאבדויות ממשיכות להיות סיבת המוות מספר אחת בצבא. בכל שבועיים בממוצע מתאבד חייל. מספר החיילים שמתאבדים גבוה יותר ממספר ההרוגים כתוצאה מפעילות מבצעית, מתאונות דרכים, מתאונות אימונים ומכל סיבה אחרת.
לשם השוואה: בשנת 2004 איבד צה"ל בתאונות אימונים שני חיילים, ושלושה בתאונות מבצעיות. חמישה חיילים נהרגו בתאונות דרכים בכלי רכב צבאיים ועוד 18 נוספים בתאונות דרכים כאשר היו בחופשות באותה שנה שמו קץ לחייהם 28 חיילים. בפעולות מבצעיות נהרגו 40 חיילים, אבל בכמה מן השנים הקודמות עלה מספר המתאבדים על מניין החללים בקרב.
גם במערכת האזרחית מתקשים למסור נתונים. אין גוף מסודר מלבד המשטרה הרושם את מקרי התאבדויות "וגם זה" אומר חוקר במז"פ לא תמיד מוחלט "כיון שיש מקרים שנראים כתאונה ורק אחרי שנים מתבררת עובדה אחרת".