צבא ישראל
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 778
Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE st1\:*{behavior:url(#ieooui) } /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-fareast-font-family:"Times New Roman"; mso-fareast-theme-font:minor-fareast; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
צבא ישראל
אחד הכשלים ההגיוניים והמוסריים המובנים בצורה החמורה ביותר בממסד מדינת ישראל הוא צבאה – צה"ל. צבא זה, שאמור להיות הביטוי הנעלה ביותר של חופש, פועל בניגוד לרעיון נאצל זה בגלל היותו ארגון המבוסס על כפיה.
בעצם עובדת היותו של צה"ל מבוסס על חוק המחייב את הכלולים בו הוא מייצג כניעה לאוייב פנימי, שסכנתו גדולה לא פחות מסכנת האוייב החיצוני. בכך הוא מציג כשלון בהבחנה בין אויבי העם, כשלון שתוצאתו קושי מתמיד בהתגברות על אויבים – על שני סוגי האויבים, חיצוני ופנימי כאחד.
זהו המאפיין היסודי של קיום צה"ל, אך בנוסף לו, צבאה של מדינת היהודים כולל היבטים רבים ומגוונים, המהווים המחשה למכלול המורכב של הבעיות המיוחדות, המערבות שאלות אתיות עמוקות, הנובעות מהשילוב שבין מדינה מודרנית לערכי המסורת העתיקה.
"כדי לגור פה צריך לעשות צבא" – כך מסביר צעיר יהודי-קנדי למראייני התקשורת את השתתפותו בטירונות צה"לית. טעותו של צעיר זה פשוטה וטרגית: הוא מחליף "להילחם" ב"לעשות צבא". יש מי שדואג, במשך שנים רבות, לשכנע את כל אזרחי המדינה שהצורך האובייקטיבי לעמוד על נפשך כנגד אויביך זהה ל"עשיית צבא", כלומר לבילוי שלוש שנים יקרות מחייך בשירות הצבאי שנכפה על ידי מדינת ישראל על אזרחיה הצעירים.
זה לא שאין קשר בין הדברים – אלא שהקשר איננו כפי שבד"כ חושבים; הגנה עצמית קשורה לשירות צבאי בצורה הפוכה מן המקובל: השירות הצבאי הכפוי מהווה, בחלקו, התגוננות מפני האוייב החיצוני, אך בחלקו האחר הוא מבטא ומהווה פעולת איבה של האוייב הפנימי, הנוסף על האוייב החיצוני: הממשל.
ממשלת ישראל, הנוגסת בחיי אזרחיה, היא המהווה אוייב פנימי אשר נוסף על אויביו החיצוניים של העם. האוייב הפנימי – המסוכן יותר לזהות ולשלמות המוסריים של העם – משתמש באוייב החיצוני כבתירוץ להצדקת תוקפנותו שלו כלפי העם. אין זה אומר שהאיום היצוני איננו אמיתי, אך הפתרון לו שופך את התינוק עם מי האמבט; למעשה, מדגימה התנהגותו של הממשל בישראל, במיוחד בתחום הבטחוני, עד כמה מבטא הממשל בפעולותיו את מעשי האוייב; שאיפתו של האוייב הערבי כלפי ישראל היא להגיע לשלוט ביהודים ולשעבד אותם. מעשית, הממשל הישראלי הגשים שאיפה זו כבר מזמן.
בנוסף לבעיה העקרונית קיימים גם הליקויים הטכניים: היחס בין הפעולה הנחוצה של הגנה עצמית כנגד האוייב החיצוני לבין שלוש שנות השירות הצבאי בצה"ל כמוהו כיחס בין שלד לבין גוף עצום ומנופח התלוי עליו. כל מי שעבר שירות צה"לי יודע שבצד הפעולות העניניות השייכות למלחמה מהווה צה"ל ממסד המנציח אי צדק רב-גוני שבמקרה הטוב הוא בזבוז משאבים בהיקף עצום ובמקרה הגרוע פשיעה מתמדת ופגיעה מתמשכת בזכויות האנוש של חייליו.
צה"ל של היום הוא כלב שמירה מפלצתי אשר נועד להגן על בני הבית מפני אויבים חיצוניים ואשר, במחיר פגיעתו, מדי פעם, באוייב חיצוני, הוא גורם נזקים הולכים וגדלים לבני הבית המפרנסים אותו. באלה מבין חייליו שבהם אין צה"ל פוגע פיסית, הוא פוגע רוחנית, ובמיוחד בתחום המוסר: מי ששורד פיסית את שלוש שנות הכפיה מן ההכרח כמעט שיהיה שותף לפגיעה זו על ידי מילויו תפקיד פיקודי, שמשמעותו השתתפות בהנהגת צבא עבדים.
למעשה, תיפקודו האמיתי של צה"ל – תיפקוד שאינו מתרחש בשדה הקרב - הוא חינוכי: הוא מחדיר לאלה שעוברים בו את הצדקת הרעיון הכפייתי, את האמונה שיש תנאים שבהם הכרחי לאדם אחד לכפות את דעתו על משנהו נגד רצונו. אדם שמחזיק ברעיון זה מותאם לחיים במשטר כפייתי ואנטי אנושי כמשטר מדינת ישראל – וגם מהווה מסד לכל עריצות ישראלית שבדרך. מכך, מה שבאמת נעשה בצבא הישראלי במשך שלוש שנים איננו הגנה על שלמות העם אלא התאמה למשטר הכפיה הסוציאליסטי.
דבר זה מסביר גם מדוע אין רוב אזרחי המדינה מתלוננים על המשטר: אחרי השירות בצבא, שבו הידקו את רצועתם, הם חשים כאותם כלבי שמירה אנושיים, הנובחים נגד כל מי שמערער על סמכות בעליהם. עצם העובדה שהחייל משתתף בדיכוי זכויות פורק ממנו את יכולתו להתנגד עקרונית להשתתפות בדיכוי זכויותיהם של שאר האזרחים.
היום, אזרח ישראל הוא חלק מעם שנוצח, שועבד ושארצו נכבשה על ידי גורם זר. גורם זר זה – אשר מתכסה באיצטלה של צדקנות אובייקטיבית - הוא אשר מתנה את שהותם של יהודים בארץ ישראל ב"שירות" צבאי – וגם אם הוא אינו מצליח לאכוף זאת פיזית הוא, ללא ספק, מצליח בכך פסיכולוגית; למעשה, הוא מצליח להעביר את המסר הזה גם אל הקהילה היהודית העולמית: לאחר למעלה מחמישים שנות מאבק שההנהגה הסוציאליסטית זקפה לזכות עצמה ותעמולה רבת-עצמה שהפעילה כדי לכבוש בעם היהודי מונופול רגשי על יסוד אימוץ זה, יהודי העולם אינם חשים שיש להם זכות לבקר כלל את הנעשה בישראל. היהודי האמריקני, האירופאי או האוסטרלי קיבלו, רגשית ורעיונית, את המוסכמה הידועה והלא-נאמרת ש"אם לא היית בצבא אז אין לך זכות לדבר".
מה שגרוע ביותר בענין זה הוא שמי שמקבל מוסכמה זו ומשקיע את שלוש שנות העבדות הלא הכרחיות והמשחיתות, יוצא בדרך-כלל מן הצבא כשהוא מושחת "מבושל" ברמות רבות. אחת מהן באה לידי ביטוי בכך שהוא מגן על מי ששירת בצבא ומתקיף את מי שאיננו משרת בו - ודוגמה מכאיבה אחת לכך היא התמיכה שמעניקים אנשי הכיפות הסרוגות לקולות הקוראים לגייס את החרדים לצה"ל. דוגמה אחרת לנושא זה, היא ההערכה חסרת היסוד שחש כל מי שהיה חייל ממי שהיה מפקד צה"לי – ובעיקר החשש הסמוי הקבוע ממי שהיה בתפקיד גבוה – שהם שרידים פסיכולוגיים של החשש שחש כל נושא תפקיד צה"לי ממי שנמצא בדרגה גבוהה ממנו.
חלק גדול מהתמיכה שנותן יוצא הצבא לנושא השירות הצבאי אינו אלא צורה של הגנה עצמית פסיכולוגית; מערכת ההגנה הנפשית שלו מוצאת לנכון לאשר, מוסרית, את ויתורו ללא התנגדות על שלוש שנים מחייו, על ידי תמיכה במוסריות הדבר, אם וכאשר הוא עולה בחייו של אדם אחר. הלוחם הישראלי הצעיר מבזבז שלוש שנים יקרות של חייו בשירותו של אוייב פנימי, אשר מנהל מלחמה רוחנית כנגד עם ישראל במקביל לאוייב החיצוני, הפיזי. גם אם יצליח לשרוד שלוש שנים אלה, הוא ימשיך לסבול מאוייב זה במשך כל ימי חייו – וגם לראות את ילדיו ממשיכים לנוע בנתיב היסורים הזה. משום כל זה, צריך כל אחד – כזה ש"עשה צבא" או לא – לשאול את עצמו מה בדיוק עושים בצבא כאלה ש"עושים צבא" – ואם הם עושים זאת באמת למטרה טובה...