במלכודת הרחמים
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 836
במלכודת הרחמים
על החקיקה כאמונה טפלה
"האם לגרש ילדי עובדים זרים או לא?"
תשובה על שאלה זו לא תינתן במסגרת מאמר זה, כי אין כותבו מכיר בלגיטימציה שלה מלכתחילה. שאלה מסוג זה הומצאה כחלק ממלכודת מתוחכמת שמטרתה לסבך מבחינה רגשית את כל מי שיחשוב בטעות כי הוא זה שעליו להחליט אם להפריד בין ילד רך לאימו. כשמדובר באזרח ישראלי שראה לאחרונה בטלוויזיה את ההפגנה שבה ריאיינו את הילדה התאילנדית הקטנה שכל חפצה הוא "להישאר עם אבא ואמא בישראל" יצטרך הוא, אם יאמין שחובה עליו להציג תשובה לשאלה, לבחור באם להתאכזר כלפי משפחה זו או משפחתו שלו – מה שמהווה בדיוק את מטרת מזימת מציגי השאלה.
לכן, אף על פי שרבים בישראל של היום חשים שמוטל עליהם להשיב על שאלה זו ב"כן" או ב"לא" הם טועים; האמת היא שבעיה זו איננה כלל שלהם. העובדה שהיא מוצגת כאילו היא שלהם היא חלק ממלכודת אכזרית המיועדת להפיל בפח את כל מי שייסחף להאמין בכך שהוא מחזיק באחריות לפתור בעיה שאיננה שלו – ובראש ובראשונה המחוקק. זה, במיוחד אם הוא יהודי, ולפיכך רחמן בן רחמנים, הוא הטרף הקל של הציידים המניחים לפניו את מלכודת הרחמים באמצעות השלייתו שהוא זה שעליו מוטלת ההחלטה על גורלם של בני אדם שאיננו מכיר. כקרבן אופייני של מערכת החינוך הישראלי, המסונפת לערכי היסוד של מפא"י, אמונתו הטפלה בכך שהוא זה שמנהל את חייהם של אזרחי המדינה היא פועל יוצא של הרעיון שהממסד השלטוני דאג ללמדו כבר מינקותו: שבו, במחוקק, תלוי העתיד.
שום אדם שפוי וישר לא יהיה מוכן להטיל את כובד משקלו על אחת מכפות המאזניים של שאלה מקצועית הנוגעת לדרך שבה יש לספק טיפול רפואי לפצוע, אם איננו מבין ברפואה. וגם רופא מדופלם לא יהיה מוכן להתחייב על יסוד דוגמטי, ומבלי לדעת באיזה אדם מדובר, לתת תשובה גורפת לשאלה באם לחייבו בניתוח מסוכן. על אף זאת מבוסס כל מוסד החקיקה הישראלי על שיפוט לקוי מסוג זה שבו נדרשים נבחרי העם לספק לגבי כל תחומי החיים פסקי דין על יסוד שטחי, כוללני ולוקה בחסר מבחינה עובדתית, כאילו ניתן בדרך זו לפתור באמת בעיה אנושית כלשהי.
מה שאחראי ליצור את האשליה שניתן והכרחי הדבר להיעשות בדרך זו הוא רגש הרחמים. רגש זה מגוייס על ידי הטועים והמטעים לפעולה בהקשרים שבהם יש צורך דחוף (או אשליה כזו) לספק פתרון לבעיה בוערת; באמצעות ניצולו של רגש זה מוצגות העובדות בצורה שממנה משתמע כי יש בכוחה של החלטת המחוקק להעניק פתרון למצב של חירום. בדרך זו, שבה "מוזמן" המחוקק לפסוק בין אפשרויות שמלכתחילה מייצגות חוסר הבנה, נכפה הוא לבחור צד גם כאשר שני הצדדים טועים וכל התשובות המוצעות לו אינן נכונות.
ואין זה מקרי שבהקשר של הסוגיה הכלולה בשאלה שלעיל זה שיצר את הבעיה מלכתחילה הוא גם זה שמציג את השאלה חסרת התשובה, כי יודע מי שניסח את השאלה כי כל תשובה של "כן" או "לא" אשר תינתן עליה תהיה מוטעית – וגם סירוב להשיב עליה ייתפס בעולם הפוליטי כהתחמקות מהכרעה, מה שיהיה טעות מסוג אחר. כך, באמצעות ניסוח מטעה של שאלה שכל תשובה לגביה (כולל חוסר תשובה) היא מוטעית, מבטיח השואל כבר בשאלתו תשובה שבה טעות ודאית מצידו של הנשאל.
זוהי זרוע אחת מני רבות של הטקטיקה הזידונית והמתוחכמת שבה נוקטים היום מתנגדיו של הממשל הישראלי, החפצים להכשיל הן את מדינאיה של ישראל והן את מעמדה של מדינת ישראל בעולם הפוליטי. לצורך זה הם מציגים לפניהם בעיות חסרות פתרון, אשר מלכתחילה נוצרו על ידי מעורבות היתר של השלטון בחייו של האזרח; השלטון המקומי(*) שהתיימר לדאוג לספק את צרכי האזרח במדינת ישראל ולטפל בכל הנדרש לחייו – בטחון, כלכלה, משפט, חינוך, רפואה, חקלאות, תרבות ומה לא? – נתקל מאז ומתמיד בחומה הגבוהה והבלתי-עבירה של עובדת אי יכולתו לבצע זאת. אך הוא נכשל מעשית מלהכיר במגבלה זו של אפשרויותיו ולא היה מוכן לוותר כהוא זה על כוחו.
את צורך ההתמודדות עם מחדל זה סיפקה האמונה הטפלה ביכולתו של המחוקק לשפוט ללא יסוד מקצועי אמיתי, אשר קיבלה עוצמה מיוחדת בשל התבססותה על רגש הרחמים. מצב רגשי הוא עובדה שלא ניתן להתווכח עימה ולפיכך מוצגות כל הסוגיות הפוליטיות של מדינת ישראל בדרך טעונה מבחינה רגשית, אשר מכוונת את העוסקים בה לפעולה על יסוד רחמים. זו כנראה גם הסיבה לכך שכלל אזרחי ישראל נדרשים לעסוק השכם והערב באופן קולקטיבי בסיעור מוחות תקשורתי מתמיד, שבו עליהם לפסוק ביחד עם נבחריהם כמה רוצחים לשחרר – ואם בכלל – תמורת גלעד שליט, האם לייקר את מחירי המים או להפציץ את הכור באירן. בסחף השיפוט הדוגמטי מתבקש הציבור על ידי התקשורת להחליט גם מה לעשות לגבי האם שהרעיבה את ילדה, הבן שרצח את אביו, הח"כ שהחליט להרוס בית, הבנקאי שסרח או המורה שנזפה בתלמידה.
כל הסוגיות הללו מוצגות לפני האזרח השופט מחוץ להקשר עובדתי מלא אך מתוך הכוונה רגשית שמטרתה יצירת רושם שקיימת לגביהם אפשרות של שיפוט תבוני. ועל אף ששיפוט ראוי כזה איננו אפשרי בתנאים כאלה נופל הציבור – כמו המחוקקים שלו – שוב ושוב למלכודת, שכן מה שמשותף לכל המקרים הללו הוא שהשופט לגביהם מאמין שהחלטתו תציל את המצב ותעניק סעד לנזקק לו. אך המשותף לכל סוגיות-שאלות אלה הוא התבססותם של השואלים אותן על כך שהן מציגות מצבים קשים של סבל אנושי מתוך ידיעה שבני אדם הנוטים לרחמים לא יוכלו להיות אדישים ולהתעלם ממצבם הקשה של נכה, אשה או ילד הזקוקים לעזרה.
וזו הדרך שבה פועלת המלכודת שבאמצעותה מצליחים שוב ושוב אנשי השמאל להכשיל את כל עם ישראל, שכן אין כמו הרחמים אויב לצדק ולפיכך מהווה כל מיקוד רחמני של שופט בסוגיה נתונה לא רק הטעיה רגשית אלא הזמנה לטעות שיפוטית. משול הדבר לשאלות מקצועיות בתחום הרפואה או המדע שתוצגנה לבני אדם שאינם מומחים בתחומים אלה תוך יצירת הרושם ששומה עליהם לספק תשובה מיידית לבעיה דחופה. למעשה מהווה מלכודת הרחמים דרך להסיטם מההכרה בכך שדחיפות, חירום או סבל אינם יכולים לספק את הידע הנחוץ לפתרון הבעיה.
בכך תומכת גם היהדות, המצהירה על איסור לרחם על עני בדין. הפסוק מן התורה "לא תעשו עוול במשפט לא תשא פני דל... בצדק תשפט עמיתך (שמות כג,ג) משמעו אזהרה מפני שיפוט על יסוד רחמים. הקשר שקיים בפסוק זה בין "לא תישא פני דל" לבין "לא תעשו עוול במשפט" ו"בצדק תשפוט" מהווה הצהרה על הצורך ששיפוט לא ייעשה באופן המתייחס לאדם על יסוד מצבו הכלכלי – ומכך ניתן להסיק שקל וחומר שאין לשפוט באופן כוללני בני אדם שאין השופט מכיר – וגם שלא ניתן לפתור באמצעות חקיקה או החלטת בית מחוקקים בעיות התובעות שיפוט יחידאי.
(*) בשלל צורות הופעתו בישראל, החל מהסוציאליזם הריכוזי שבנה את כל הממסד המדיני הישראלי והמשך בתנועות השמאל המרובות בפרלמנט ומחוצה לו