הר הבית בידינו?
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 927
הר הבית בידינו?
היחס בין המלים המהוות את כותרתו של מאמר זה לבין האירוע שבו נאמרו היווה עבור יהודים רבים את ביטוי השיא של תקומת ישראל בעידן החדש. מבחינתם, היה מדובר בקיום עכשווי של הבטחה בת אלפי שנים והתגשמות רוח גאולת ישראל בבשר החי של העולם הזה. אך ככל שמתרחקים אנו ממה שנראה אז כנקודת שיא בהסטוריה של עם ישראל, נראה שכיבוש הר הבית על ידי צה"ל בשנת 1967 אינו מייצג אלא אי הבנה.
כי מה שנשמע אז כקביעת בעלות מוחלטת מפיו של איש צבא בעיצומו של נצחון יהודי עורער תוך זמן קצר ביותר על ידי גורמים רבים מבית אשר הביעו פקפוק לגביו. אלה הצמידו לו סימן שאלה, אשר בזמן שחלף מאז גרם לרבים מבני העם היושב בציון לפקפק לא רק בשאלת שייכותם של הר הבית, ירושלים המזרחית וחלק מחברון, אלא גם בהשתייכות ארץ ישראל כולה לעם היהודי. למעשה, רבים מאזרחי ישראל נמצאים היום במבוכה לגבי שאלת בעלותו של עם ישראל על הארץ.
מבוכה זו היא תוצאה של מאמץ אידיאולוגי משולב של אויבים מחוץ ומבית, אשר עשו רבות כדי לשכנע את העולם כולו ואת בני העם היהודי בפרט בכך שאין קשר מחייב בינם לבין ארץ ישראל. המאמץ שבו נקטו כוחות אלה כלל את הדת המוסלמית, אשר הכריזה על חלקי הארץ – ובמיוחד אלה המחזיקים בערך דתי מבחינתה – כשייכים לה, את השמאל העולמי והישראלי, אשר הוקיע את אחיזת העם היהודי בארץ ישראל ככזו שפגעה בזכויות הערבים, שהם (לתפישתם) התושבים המקוריים בארץ.
ראש החץ של גישת ההתנגדות השמאלנית למעמד העם היהודי בארץ מכוונת נגד היהודי הדתי. היא מציגה אותו כמי שטענתו לזכות על ארץ ישראל מתבססת על "זכות דתית פרימיטיבית, אנכרוניסטית ובלתי לגיטימית". למעשה, טיעון אחרון זה נתמך, מבלי להתכוון לכך, על ידי יהודים שומרי מצוות רבים אשר מבססים על המסורת העתיקה את זכות העם היהודי על ארץ ישראל. ואף כי למסורת שמור המעמד הראשי מבחינת מרכז הכובד הרעיוני של נושא שייכות הארץ, שומה על היהודים בני זמננו, בשל מעורבותם במצב הפוליטי של גורמים רבים שאינם דוברים את שפת המסורת, ללמוד לדבר את שפת הזכויות של העולם החדש כדי להגן על זכות העם היהודי בארצו.
שפת זכויות כלל-עולמית זו לא רק שאינה גורעת מן הטיעון הדתי המסורתי אלא שהיא אף עולה עימו בקנה אחד ומחזקת אותו. במובן זה ניתן גם לראותה כחלק מדרך להציג את פעולת היהדות בישראל - ובעולם בכלל - באור חיובי. כפי שהדברים נראים היום, חשוב הדבר לייצב את מעמדה של ארץ ישראל כקנין העם היהודי מבחינה אובייקטיבית לא רק כלפי העולם, אלא גם כלפי חלקי העם אשר אינם משוכנעים ש"הר הבית בידינו" פשוט כי מעולם לא למדו את הערכים העומדים ביסוד זכויות קנין כלשהן. בשל אי הבנה או בורות זו לגבי נושא זכויות הקנין חשים היום יהודים אלה כי הקרקע רועדת מתחת לרגליהם.
כדי לבחון את נושא זכות הקנין בכלל ולסקור במיוחד את שייכותה של ארץ ישראל לעם היהודי יש צורך בסקירה יסודית של כל מערך היחסים שבין עם ישראל לארץ הנושאת את שמו, מתוך הישענות על נקודות מפתח עקרוניות ברצף זה; קודם לכל, יש להדגיש כי בניגוד לטיעון אויבי ישראל, זכותו של עם ישראל לגבי ארץ ישראל נשענת על רצף אירועים שבהן נרכשה הארץ על ידי העם היהודי, החל מן העולם העתיק וכלה בחדש:
על אף גלותו והתפזרותו בעולם, שמר תמיד עם ישראל על קשר עם ארץ ישראל. בנושא זה חברו העובדות ההסטוריות לתמלילי המסורת היהודית, החל מהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל המתבטא בתורת ישראל, המשך בתפילות היהדות, שבהן מוזכרת דרך קבע ארץ הקודש וכלה בכמיהה המובעת ביצירות הרוח שנוצרו על ידי היהדות הגולה בכל אתר ואתר.
לפני שנים רבות ביטא אחד מגדולי ישראל, רבי נחמן מברסלב, את הדבר כך:
אף על פי שהם גזלו מאתנו ארץ ישראל
שהיא ארצנו ונחלתנו...
אנו מתפללים וצועקים בכל פעם –
שארץ ישראל היא שלנו,
כי היא נחלתנו
קשר זה בין עם ישראל לארצו הוכר גם על ידי הגויים, מה שבא לידי ביטוי בצורה בה ניסחו זאת אומות העולם במבוא לכתב המנדט על א"י שניתן אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1922:
"...מתוך מתן הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל וליסודות לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת.."
תמליל זה, אשר חובר על ידי לא יהודים, היווה את היסוד להכרה המאוחרת יותר של האומות המאוחדות בזכותם של היהודים להקמת מדינה עצמאית בארץ ישראל, אף כי בני העם היהודי הקדימו אותם בפעולות של התישבות והקמת תרבות חדשה בארץ ישראל. עובדה זו, שהיא אחת מאלה שיש המנסים כיום להמעיט בערכן, נמצאת בהתאמה לעובדה הסטורית אחרת שהיא שבני העם היהודי מעולם לא ניתקו באופן מלא את הקשר עם ארץ ישראל וכמעט תמיד היה בארץ ישוב יהודי כלשהו. בכל מקרה, מעולם – על אף שארץ ישראל עברה מיד ליד במשך דורות רבים - לא הצליח עם כלשהו להתבסס בארץ ולהקים בה תרבות של קבע, כמו שעשה זאת העם היהודי לא פעם.
והפעם הזו, הנוכחית, אשר החלה לפני יותר ממאה שנים, הצליחה כל כך בהפרחת השממה שקדמה לה, עד שתוך זמן קצר משכה אליה את תשומת לבו של העולם כולו והפכה למוקד משיכת תשומת לב המוסלמים והנוצרים גם יחד. בהקשר זה לא רבים זוכרים היום כי התחדשות תשומת הלב הזו לא היתה מתרחשת לולא החיה העם היהודי מחדש את מרכז המזרח התיכון בערכים שהביא אליו מארצות מפותחות.
כי במה שנעשה על ידי העם היהודי בארץ ישראל הודגמה יכולתו המיוחדת של עם זה להביא ברכה לכל מקום שבו הוא מתיישב. בצד העובדות המעידות על תהליך היצירה האדיר שהצמיח ערים במדבר והקים ממש בלב השממה תרבות חדשה בחינת יש מאין, קיים גם תיעוד ניכר של הדרך בה משך הדבר אליו בעלי ענין רבים, כולל רבים מיושבי חבל הארץ שהיה שומם במשך דורות לא מעטים ורק עם בואם מחדש של היהודים הפך עבורם למקור של תעסוקה וענין.
הערבים נמנעו מלזהות את תרומתה של היוזמה היהודית ליצירת התרבות המקומית. מאוחר יותר אף הרחיקו לכת והציגו את פעולת היהדות ביחס אליהם כפעולה של פגיעה וגירוש. כך נוצר היסוד לעוינות שפיתחו הערבים כלפי היהודים ואשר הפכה, מאוחר יותר, בעקבות הסתה רבתי, למלחמה הגלויה שפתחו נגד היהודים והמדינה היהודית. כאמור לעיל, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, הצטרפו למקהלת המכחישים את זכויות היהודים בארץ ישראל גם חוגים מתנגדים מקרב ישראל והעולם.
כפי שצוין לעיל, המאפיין המשותף לכל ההתנגדות להתישבות היהודית בארץ ישראל מאז תחילת התישבות חדשה זו בסוף המאה ה19 ועד היום הוא התעלמותם המלאה והמוחלטת של המתנגדים מעובדת יצירתם של היהודים את התרבות המקומית החדשה בארץ ישראל. דבר זה אינו מקרי או חסר משמעות, אלא מכוון לתכלית ערעור זכות היהודי בן זמננו על מעשה ידיו.
במובן זה, מדובר במעשה של גזל, שמטרתו להפקיע קנין מידי יוצריו. שכן שיבתו המקובצת של העם היהודי ממרחקים לארץ ישראל ויצירתו בה תרבות חדשה היא העובדה החשובה ביותר שיש לזכור ולהזכיר בכל הקשר פוליטי עולמי חדש, שבו עולה שאלת זכותו של העם היהודי על הארץ. במונחים של זכויות יצירה, עובדות ההתישבות והקמת התרבות הישראלית החדשה הן המבססות את זכויות היוצרים של עם ישראל על הארץ.
זכות חדשה זו מגובה בעובדת קנינה המחודש של קרקע הארץ מידי המחזיקים בה על ידי העם היהודי בעידן החדש. קנין זה נעשה בשתי דרכים ראשיות: רכישה פרטית של קרקעות מידי המחזיקים בהן וגאולת אדמות באמצעות עבודה(*). מבחינה משפטית וחוקית, משלימות שתי דרכים אלה את התביעות המסורתיות וההסטוריות של העם היהודי על ארצו ומכסות בכך את כל הדרכים האפשריות לרכישת נחלה. כך מהווה מכלול זה של קנין, המגיע לשיאו בגאולה פעילה של אדמות הארץ, את כתב התביעה המקיף ביותר שקיים עלי אדמות מצד אומה כלשהי לגבי חלק אדמה כלשהו.
בימים אלה תובעות ממשלות רבות של מדינות, שעמיהן הם בעלי עבר הסטורי עתיק בעולם, נכסים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים שיוצאו מארצותיהם למוזיאונים במערב. במקרים רבים הם זוכים לקבל נכסים אלה בחזרה, כמו במספר מקרים שבהם השיבו מוזיאונים בארה"ב למצרים נכסים שהשתייכו למצרים העתיקה. קל וחומר שתרבות שמכירה בקשר שבין מצרים העכשווית למצרים הפרעונית תכיר בקשר שבין העם היהודי לבין הארץ שממנה הוגלה לפני זמן קצר בהרבה מזמן קיומה של מצרים העתיקה. בהקשר מסוים זה, כדאי להזכיר כי מלחמת היהודים ברומאים, אשר הביאה לגלות היהודים מארץ ישראל, התרחשה בעידן ידוע ומתועד יחסית מבחינה הסטורית – ואת הקשר בין העם היהודי לארצו ניתן למצוא לא רק בעדויות ארכיאולוגיות אלא גם בכתבים נוצריים ואחרים מאותה תקופה.
כך משתלבים זה בזה כל סוגי התביעות – המסורתיות, ההסטוריות והמשפטיות – כדי לתמוך בזכות בעלותו המלאה של העם היהודי על ארץ ישראל.
(*) פעולת קנין זו נמשכה גם בשטחי הארץ שהושבו לעם בשנת 1967, שכן ישובים יהודיים לא נבנו במקומות שהיו שייכים לאחרים.