זכויות לכאורה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 837
זכויות לכאורה
שלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השניה התקבלה על ידי ארגון האו"ם תעודת המכריזה על זכויות האדם היסודיות שהן נחלתו של כל אדם בעולם. הדבר, שנעשה כנראה בעקבות הפגיעות החמורות שנעשו במלחמה נגד זכויות האדם של מליוני בני אדם, נתפס כהכרח כלל-עולמי לנהל לאורו את סדר הדברים העולמי מכאן ולהבא – ולעשות זאת עד כמה שניתן בניצוחו של האו"ם.
"ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" (The Universal Declaration of Human Rights) נחשבת מאז ועד היום בחוגים רבים למסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית לגבי זכויות האדם והאזרח. ההכרזה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, והיא כוללת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם.
אף כי אין הכרזה זו הפעם הראשונה בהסטוריה שבה הוזכרו זכויות האדם או הוכנסו למסמך יסוד פוליטי, זו ההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם. היא נערכה על ידי ג'ון המפרי, ובעיצובה השתתפו בין השאר אלינור רוזוולט ורנה קאסן. נוסח ההכרזה אושר גם על ידי ממשלת ישראל.
אך הכרזה זו איננה נקיה מבעיתיות; אף כי היא כוללת רשימה ארוכה של זכויות וחירויות שאמורות להיות נחלתו של כל אדם בעולם, אין היא מנמקת באופן מפורט את הסיבה לכולן. יתרה מזו: הכרזה זו מבטיחה לכלל בני האדם בעולם זכויות רבות שיש ספק לגבי היותן זכויות באמת. בין זכויות לכאורה אלה יש ערכים רבים שאינם נמצאים בקיום באופן טבעי ושיש להביאם לידי קיום באמצעות עבודה אנושית. קביעת ערכים מסוג זה כחלק מזכויותיהם היסודיות של כלל בני האדם בעולם מטילה על בני האדם שמייצרים אותם מחוייבות לספקם לחסרים אותם. דבר זה מציב סימן שאלה גדול לגבי המידה שבה יכולה התחייבות מעין זו להיות חלק מרשימת זכויות יסוד אנושיות.
בעייתיות זו מופיעה לאורך כל רשימת הזכויות, שלגביהן נאמר בהכרזה כי "כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה כלשהי." לדוגמה: סעיף ח בהכרזה כולל את ההנחה הבאה: "כל אחד זכאי לתקנה יעילה מטעם בתי הדין הלאומיים המוסמכים נגד מעשים המפירים את זכויות היסוד שניתנו על פי החוקה והחוקים." הקביעה של החוקה והחוקים כמקורן של הזכויות איננה עולה בקנה אחד עם ההנחה הפילוסופית היסודית של מקור זכויות האדם. לפי הנחה זו (שמבטאה הראשון בעולם הפילוסופי הוא ג'ון לוק) מקור זכויות האדם אינו חוק אנושי אלא מצבו הטבעי של האדם.
בהמשך ההכרזה מוענקות לכל אדם הזכויות הבאות: כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה (סעיף יג). כל אדם זכאי לעבודה, לבחירה חופשית של עבודתו, לתנאי עבודה
צודקים והוגנים והגנה מפני האבטלה... (סעיף כג), כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים
כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו (סעיף כה). כל אדם זכאי לחינוך. החינוך יינתן חינם, לפחות בשלבים הראשוניים והיסודיים (סעיף כו). החינוך בשלב הראשון הוא חובה. החינוך הטכני והמקצועי יהיה מצוי לכל, והחינוך הגבוה יהיה פתוח לכל במידה שווה ועל יסוד הכשרון. (2) החינוך יכוון לפיתוחה המלא של האישיות ולטיפוח יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות היסודיות החינוך יטפח הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים והקיבוצים הדתיים והגזעיים, ויסייע למאמץ של האומות המאוחדות לקיים את השלום.
כפי שניתן להבין מרשימה מפורטת זו (שאיננה הרשימה המלאה) של זכויות הכלולות בהכרזת האו"ם, יש בה מחויבות שאיננה מוצהרת במפורש אך ניתן להסיקה מצורת הפירוט שבה היא מופיעה בה. מדובר במחוייבות כבדה ביותר לסיפוק צרכיהם של כל בני האדם בעולם במכלול תחומי חיים, אך מבליח לנקוב במפורש במקור סיפוקם. מזון, ההכרזה איננה איננה אומרת דבר לגבי מקורותיהם של המגורים, העבודה והחינוך שבהם מדובר - וזה האחרון אמור להינתן חינם ולכלול, כנאמר בהכרזה, מתן "יחס כבוד לזכויות האדם".
למותר לציין כי משמעותו של סעיף אחרון זה היא השלמה מעגלית של עצם המחויבות הכלולה בהכרזה; חינוך החינם שינתן לפי ההכרזה לכל ילד בעולם יכוון את המקבל אותו לראות חינוך זה כזכותו היסודית ולמעשה גם את שאר הזכויות לכאורה המפורטות בהכרזה ככאלה. אך האם יהנה גם מורהו מזכויות חינם כאלה? ומי, למשל, ישלם את שכרו של המחנך חינם – ושל מחנכו של המורה? כל אלה אינם מוזכרים בהכרזה, ומנסחיה לא מצאו לנכון לעשות זאת. מדוע?
כי רוח הדברים שלאורם נוסחה ההכרזה היא הגישה השלטת בימינו במה שמכונה "מדינת סעד": מדובר, למעשה, בגישה חברתאית (סוציאליסטית) אידאית, אשר משמעה, בהקשר של מדינה, גיוס משאבים מחלקיה היצרניים של החברה לטובת הנחשלים בה. בהקשר הכלל-עולמי, שבו התקבלה ההכרזה, משמעות הדבר הסכמה על תמיכת העולם העשיר בעולם העני.
הצד המעשי של הנחה זו הוא שאין להכרזה זו שום יסוד מעשי. כאמור לעיל יש, לפי ההכרזה, לכל אדם בעולם זכות לקבל סיפוק מלא של צרכי היסוד שלו, אך אין היא כוללת הסבר לגבי הדרך שבה יסופקו ערכים אלה – ומשמעות הדבר היא שלא ברור איך ניתן לספק צרכים אלה. במובן זה ההתחיבות הגלומה במלים "לכל באי העולם" אינם אלא התיימרות מצד גורמים חסרי יכולת.
ההכרזה שהתקבלה באו"ם איננה יותר מאשר נסיון ליישם בתחום הכלל-עולמי את תביעתם-שאיפתם של אזרחי המדינה הסוציאליסטית המודרנית, שגורם-על ידאג לקיומם. מדינת הסעד מחנכת את אזרחיה לראות ערכים כמו פרנסה, מגורים, לבוש, חינוך וטיפול רפואי כזכויותיהם היסודיות. כקרבנות השיטה הם אינם מחונכים לשאול מי יספק להם זכויות-לכאורה אלה. מה משמעותו המעשית של כל זה? שהמדינה הריכוזית-סוציאליסטית הוא ארגון של ביזה שיטתית, המחרימה את משאבי אזרחיה היצרנים ומשעבדת אותם לטובת כלל הציבור בה – ושההכרזה שהתקבלה על ידי האו"ם ברוח זו אינה אלא מתן רשות לניצול, ביזה והחרמה של חלק מן העולם לטובת חלקו האחר.
לאור זה אין ההכרזה שהתקבלה באו"ם בענין זכויות האדם כוללת זכויות אדם אמיתיות אלא רק לכאורה, שכן אין ולא יכולות להיות לאדם זכויות על ערכים, תוצרים ושירותים ששייכים לבני אדם אחרים – ולא יכולה להיות למדינה כלשהי, נחשלת ועניה ככל שתהיה, זכות על משאביה של מדינה אחרת, עשירה ככל שתהיה .
לפיכך, העובדה שההכרזה "לכל באי העולם" מקובלת היום על ידי רבים ככזו שניתן ללמוד ממנה לגבי זכויות האדם, היא טעות חמורה, כאמור לעיל, לא כל הערכים המוזכרים בה כזכויות ראויים באמת לתואר זה, שכן לא ניתן להטיל על בני אדם יצרנים מחויבות לספק את צרכיהם של בני אדם אחרים בשמן של זכויות.
בעולם של היום נפוץ ביותר הרעיון ששומה על מדינות עשירות לתמוך במדינות עניות, אף אם מדובר במדינות שפוגעות ברבות מזכויות האדם היסודיות של נתיניהן. המשאבים העצומים המוענקים על ידי ארגונים כמו האיחוד האירופאי לדיקטטורות בעולם השלישי מקבלים השראה מהכרזת זכויות שגויה דוגמת זו של האו"ם. גדול במיוחד גם הנזק שנושאת הכרזה זו לעולם כולו בתוקף היותה בגדר של מסווה לשאיפה לכפיית יצרני העולם כולו לטובת המדינות הנחשלות בו. כפי שמבחינה מעשית מהווה הבטחת סיפוק צרכי יסוד של מדינה לאזרחיה רשיון לגביית משאבים מבעלי היכולת בה ומן האזרח היצרן לטובת כלל האזרחים, מהווה גם הכרזה זו מתן רשות עקרונית לביזה ממוסדת של מדינות העולם היצרניות על ידי מדינות נחשלות. ואכן, מה שקורה ברמה הבינלאומית שואב את הצדקתו ממה שקורה ברמה הלאומית במדינות הסעד הסוציאליסטיות.
במדינות העולם המערבי, שאינן מנוהלות על ידי דיקטטורים, תומכים בעלי היכולת בחסרי היכולת פעמים רבות מתוך הכרתם העצמית במחויבותם הלאומית, אך לא מתוך הנחה שמדובר בזכותם של החלשים לעושר לא להם. אך מאידך, בשל ההכרזה לגבי זכויות האדם הכלל-עולמיות הורחבה תחושת הלאומיות הפרטית של היחיד האנושי בעולם החופשי לכלל תרומה מאונס של משאביו לטובת נחשלי העולם כולו. רעיון הזכויות לכאורה, המציג את סיפוק כל צרכי חיי האדם כזכותו, פשט כסרטן בעולם כולו ובאמצעותו מחויבים היום אזרחי העולם החופשי לשלשל את משאביהם, באמצעות מסיהם הכפויים, לקופות הצדקה של משטרי זוועה במדינות העולם השלישי. למתור לציין כי נתיניהן של אלה אינם זוכים ליהנות אף ממילוי זכויות האדם האמיתיות שלהם, כמו הזכויות לחיים, לקנין ולחופש.