כוח הזרוע

 

כוח הזרוע

סיפורו של פיגור תרבותי

 

על אף העובדה שהתרבות האנושית התפתחה עד כדי כך שבני אדם אינם זקוקים כבר לאלימות קיימות עדיין עלי אדמות חברות מפגרות שבהן מקובלת עדיין יוזמת שימוש בכוח הזרוע כאמצעי חברתי לגיטימי להגשמת מטרות.

בין אם מדובר בעושק היום-יומי מבית שממנו אנו סובלים כאזרחיה של מדינה שעושה ברכושנו כברכושה ובין אם מדובר באויבינו מחוץ, המנסים ליטול את חיינו, המשותף לאלה הוא השימוש שהם עושים נגדנו בכוח הזרוע תוך יישומו של "כל דאלים גבר". ואכן, אף כי האלימות הוקעה כבר על כל בימה תרבותית אפשרית, היא מהווה עדיין חלק בעל משקל משמעותי בחיינו והיא ממשיכה להטיל את צלה על עולמנו.

בין הכוחות והגורמים שאותם מפעיל האדם לצורך מימוש מאווייו מהווה יוזמת השימוש בכוח הזרוע את הדרגה הנחותה, המפגרת והנחשלת ביותר. שימוש בכוח הזרוע מוצדק אך ורק במצבים של הגנה עצמית, שהיא תגובה ליוזמת הפעלת כוח זרוע על ידי אויב. אלימות, שמשמעה יוזמת הפעלת כוח של אדם אחד נגד עמיתו, מהווה הוכחה להיותו של היוזם האלים שייך לשלב קדום ומפגר של התפתחות אנושית, כזה שבו עדיין לא חוסל השימוש בכוח הזרוע ולא הוצא עדיין ממסגרת יחסי אנוש.

וקל וחומר כשמדובר במסגרת מדינית קבועה המבוססת על אלימות, כזו שבה הכפייה היא חלק משיטתיות תרבותית שלטת, שבאמצעותה מפקיע חלק אחד של תרבות אנושית את משאביו של חלק אחר. אפילו העולם החופשי (יחסית) של היום הוא דוגמה מתוחכמת לקיומה של אלימות ממוסדת מסוג זה, הפוגעת באזרח בתירוץ של שימוש ברכושו "לטובת העניים והחלשים". מדובר בארצות שבהן שולט הסוציאליזם הריכוזי, המסווה את עצמו כשיטה של חוק וצדק. מתחת לפני השטח החוקיים של מדינת הרווחה המודרנית מסתתרת עובדת קיומו של הגזל האלים, שמשמעותו המעשית היא שכל מה שהשלטונות מזוינים בו אינו אלא כוח הזרוע שבו הם משתמשים כדי "לחלק מחדש את העושר".

למותר לציין, בהקשר זה, שאם מעוניינים אזרחיה של מדינה חופשית כלשהי להעניק סיוע לאזרחים אחרים, הם אינם חייבים לעשות זאת באמצעות כפיית כוח הזרוע. אך בשל גורמים רעיוניים אלימים שנמצאים ביסודות המבנה החברתי במערב ממשיכה הכפייה את קיומה. למעשה, בתירוץ העזרה ההדדית החברתית הנפוץ בתרבות ימינו מובטחת שליטתו בחברה של כוח הזרוע. אלימות ממוסדת זו מתבטאת בתפיסת מלוא מכלול יחסי האנוש הן בסכסוכים בין אומות והן בעימותים תוך-מדינתיים כמו ביחסי עבודה או ביחסי שמאל-ימין.

השמאל הפוליטי, יורשה המודרני של הנצרות, הוא המבטא הראשי של שליטת כוח הזרוע בפוליטיקה. בהקשר זה נחשפת העובדה שהשמאל הפוליטי רחוק ביותר מלהיות, כפי שהוא מתיימר להיות, שומר הערכים המתקדמים של התרבות (הקרוי "אוונגרד). למעשה, ההיפך הוא הנכון כי כשמדובר ביחס לאלימות מבטא השמאל פיגור קשה, המגלה שלמעשה אין הוא אלא לבוש חדש לאדם קדמון ביותר, כזה שהאלה היא נשקו.

דבר זה בולט במיוחד בהקשר הפוליטי הישראלי; ההצדקה שמעניק השמאל לעמדה הפלשתינית בסכסוך עם ישראל חושפת את הכשל המהותי היסודי הקיים בכל תפיסת עולמו, והקיים גם בכל נושא פוליטי אחר שהשמאל תומך בו, כולל ההקשר של יחסי מדיניות הפנים; הכשל הוא הצדקתה של אלימות, שכן זו איננה נחוצה יותר לאדם.

כבר לפני דורות רבים הצליחה התרבות האנושית לגבש דרכי פעולה לא אלימות לצורך פתרון סכסוכים. מבחינה זו לא קיימת יותר בעולם הצדקה ליוזמת אלימות ביחסי אנוש. לאור זה, קבוצות אנושיות או יחידים אשר מוצאות לנכון לפעול באלימות כדי לממש את זכויותיהם, מבטאות לא רק אי צדק אלא גם פיגור התפתחותי. כפי שהדבר מתבטא בישראל, בפיגור זה שותפים הפלשתינים ואנשי השמאל; ביסוד כל מדיניות השמאל בהקשר של הסכסוך הנוכחי בין ישראל לפלשתינים מתבטאת העובדה שהשמאלן רואה בפעולתם האלימה של הערבים בכלל ושל הפלשתינים בפרט משום צדק.

ב"הבנה" שמעניקים אנשי רוח שמאלניים לטענות הצד העוין את ישראל וביצירות שבהן, שוב ושוב, הם מציגים את פעולות ההגנה העצמית של ישראל כתוקפניות הם מעידים (במקרה הטוב!) על חוסר יכולתם האינטלקטואלית להבחין בין פעולת אלימות לשימוש מוצדק בכוח, שהוא ההבדל בין מה שמוסרי למה שאינו מוסרי. בכך מגדיר את עצמו איש הרוח השמאלני כמי שמעניק לגיטימציה לאלימות, שכן, בהקשר זה, מציגות כל המדיניות הערבית פיגור תרבותי. כאמור לעיל, מתבטא הדבר בשימוש באלימות מתוך התבססות על הרעיון שאין בנמצא פתרון אנושי לסכסוך קניני על אדמה זולת אלימות.

עובדה היא שהתרבות האנושית הציגה כבר לפני אלפי שנים דרכי פתרון לא אלימות לסכסוכים בנושאי קנין. גם בהקשר של הסכסוך המקומי, אפילו אם היה הדיכוי שלו טוענים הפלשתינים נכון, הוא היה צריך להתברר ולהיפתר בשדה הראוי לו: שדה המשפט. אך לאורך הסכסוך האלים בין הערבים ליהודים במזרח התיכון – שהחל הרבה לפני קום מדינת ישראל – נשמעות רק לאחרונה טענותיהם של הערבים במקומות הראויים, כלומר לפני בתי דין ומסגרות משפטיות. למותר לציין כי סוג זה של בקשת פתרון לחילוקי דעות צריך להיות מבוסס על ההנחה שלכל סכסוך אנושי קיים מוצא לא אלים, שיהיה פתרון תבוני המכבד את זכויותיהם של כל בני האדם המעורבים.

בהקשר זה, כל הצדקה שניתנת להעדפת שימוש בכוח הזרוע על פני עימות משפטי משמעה הצדקה הניתנת לדרגה האנושית הנחותה ביותר, המפגרת ביותר. וגם אם גישה אלימה עשויה להיות מובנת כאילוץ כאשר מדובר בבני אדם חשוכי תרבות, יש להוקיע לגמרי גישה כזו כאשר היא ננקטת על ידי בני אדם משכילים. כזהו המקרה העכשווי של אנשי הרוח מן השמאל המעניקים תמיכה לעמדותיו של האויב האלים – ולא מדובר רק בתמיכה בטענותיו אלא גם בדרך המאבק שלו. בכך הם מבטאים בחירה בפיגור תרבותי.

מזה שנים רבות מפעילים אויביה של ישראל נגדה את כוח הזרוע ובכך הם מציגים את השתייכותם לדרגת הפרא הקדום. בהקשר זה, משמעות תמיכתו של כל אדם משכיל באלימותם זו היא מחיקה מדעת של כל הקדמה שעשה האדם בתרבותו בתחום זה. משול הדבר לבחירתו של אדם בן זמננו בתחבורת סוסים וברפואת אלילים כבדרכי חיים נאותות.

זהו הפיגור התרבותי שעליו מצביעה העדפתם של בני אדם להשתמש בכוח הזרוע.

נתונים נוספים