כשלונו של האתאיזם הפוליטי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 899
כשלונו של האתאיזם הפוליטי
אחד המכנים המשותפים של שתי הצהרות מערביות שנשמעו לאחרונה צריך להסב את תשומת לב כולנו: זו של ראש המודיעין הלאומי של ארה"ב, ג'יימס קלאפר, שמצא לנכון לשבח את ארגון האחים המוסלמיים, שכידוע עלול לתפוס עמדת שליטה במצרים שאחרי מובארכ, במלים "קבוצה מאוד מגוונת, חילונית ברובה, המתרחקת מאלימות" והשואפת ל"שיפור" – והאינטלקטואל דניאל פייפס, שכתב כי "דיווחים המגיעים אל אוזניי מקהיר מדברים על תפנית היסטורית לעבר הפטריוטיות, פתיחות, חילוניות ואחריות אישית."
המשותף לשתי האמירות הללו הוא ששתיהן משתמשות במושג "חילוני" כמחמאה, שממנה ניתן להבין כי בהקשר הפוליטי הקיים די בהיותו של אדם לא דתי כדי להעיד על היותו חיובי. מדובר במאפיין בעל עוצמה חזקה בחשיבה המערבית של ימינו. זו, הרואה באיסלם הקיצוני – ובצדק – את אויב העולם החופשי, מסמנת, על דרך השלילה את כל ה"דתיים" כגורם שלילי.
אין זה מקרי, בהקשר זה, כי בעולם המערב, שבו גדולה השפעתה של הנצרות, רבים מאלה הרשומים כ"מבקרי כנסיה" רואים את עצמם כחילוניים ואת ביקורם השבועי בכנסיה כטכס בלתי מחייב אשר איננו מעיד על קיומה של אמונה דתית בתפיסת העולם שלהם. דבר זה נובע בעיקר מכך שהנצרות איננה מטילה על מבקרי כנסיותיה חיובים דתיים כמו תפילות יומיות או מצוות מוגדרות. אך אין זה משנה את העובדה שערכיו היסודים של העולם המערבי (כולל ישראל), המתבטאים בפוליטיקה שלו, הם נוצריים ביסודם. דבר זה הוא גם מה שמסביר את העובדה שבעולם המערבי נפוצה הגישה האתאיסטית, שכן האמונה באל בעולם הנוצרי, שהיא במוצהר מנוגדת לשכל, היא האחראית להתפתחות האתאיזם מלכתחילה, שכן היא הזמינה את הכפירה התבונית באל.
בימים אלה של מהפכה פוליטית כללית במזרח התיכון קיים ביסוד הגישה המערבית לדת כשל חמור, אסוני באפשרויותיו, אשר נובע מעסקת חבילה מוטעית שנעשית בעולם המערבי-נוצרי בין האיסלם ליהדות. מדובר באתאיזם, הנפוץ לרוב בעולם החילוני, שמאפיין את עולם המחשבה של האדם הלא-דתי, שמבחינתו המכנה המשותף של כל הדתות איננו מבוסס על עובדות מציאותיות. ההשלכות המעשיות של נושא זה, שהן פסיכו-פוליטיות, עלולות לגרום לישראל (ולפיכך לכלל העולם החופשי) נזקים גדולים. לצורך הבנת הבעיה ופתרונה יש להבחין בין שני סוגים של אתאיזם: פילוסופי ופוליטי.
מבחינה פילוסופית, האתאיזם הוא הגישה הרעיונית שאיננה מכירה בקיומו של אלוהים על יסוד נימוקים רעיוניים, שהראשי בהם הוא אי הכרתו של האתאיזם בעדויות לקיומו של כוח עליון. גם מי שסובר כי גישה זו איננה נכונה, יכול להכיר בלגיטימיות שלה בעולם המחשבה החופשית. אך שונה הדבר לחלוטין כשמדובר באתאיזם פוליטי; האתאיזם הפוליטי הוא גישה רגשנית השוללת את הדת, בשל אמונתה שהדת היא אויבת האדם. בהקשר זה, רואה האתאיזם את האמונה בקיומו של אל לא רק כביטוי של טעות (וקל וחומר של כשל ידיעה לגיטימי) אלא גם כביטוי של אי מוסריות קשה. מבחינתו של אתאיסט קנאי זה, המיתוס דתי הוא אמצעי שמכוון לפגוע בבני אדם. לפיכך, במלחמתו נגד הדת רואה האתאיזם לצידו, ביחד עם שלילת קיומו של אלוהים, גם התנגדות חריפה לכפיה דתית מכל סוג.
למותר לציין, בהקשר זה, כי רבים ממחנה השמאל הישראלי מחזיקים בגישת האתאיזם הפוליטי ובהתאם לה הם רואים את כל הדתות באשר הן כמנוגדות לחופש, לשכל ולאדם החילוני. בהקשר זה פועלת בורותו של האתאיסט הפוליטי הישראלי נגד היהדות, וכורכת אותה בחבילה אחת עם האיסלם הקנאי. זו הסיבה ליחסו השלילי של השמאל נגד היהודי הדתי, שאותו הוא רואה כמי שכוונתו להשליט במדינת ישראל "מדינת הלכה" בסגנון מורשת ה"מהפכה האירנית".
נראה שמצב זה רק יילך ויחריף בימים הקרובים, עם הגברת האלימות בארצות ערב והתדרדרות המצב הפוליטי לקראת מה שיהיה, אולי, דמוקרטי יותר – אך לא בהכרח חופשי או צודק. אם תותקף ישראל על ידי מדינות האיסלם הדמוקרטי, עלול האזרח הישראלי המחזיק באתאיזם הפוליטי למצוא את עצמו לומד את ההבדל בין הדתות בכלל ובין היהדות לדתות האחרות בפרט על בשרו.