"מה יגידו"
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 900
"מה יגידו"
עבודת האלילים החדשה
לאחרונה, בהקשר של הבקשה שלא להרוס את בתי-הכנסת שברצועת עזה, שמענו רבות את הטיעון שהסיבה שלא לעשות זאת היא "שלא יגידו בגויים", כי הדבר עלול לגרום לפגיעה בקדשי ישראל על ידי גורמים אנטישמיים בעולם כולו, שיאמרו "אם יהודים עושים זאת, קל וחומר...". לרבים נשמע הטיעון לגיטימי, אך אפילו אם הוא נכון, אסור לו שיהיה הטיעון הראשי נגד או בעד עשיית משהו: למעט דברים מסויימים ביותר, אין עושים דברים בגלל "מה שיגידו". אך ה"מה יגידו" הפך מזה זמן רב לאליל מרכזי שאותו עובדים דתיים וחילוניים כאחד במדינת ישראל - וסוג מחשבה כזה, משנטמע בחשיבת הישראלי, הוא בדיוק מה שגורם לאויבינו להשתמש בו נגדנו.
כל מדיניותה של ישראל מבוססת על מה שעלול לקרות אם האמריקנים יחשבו כך או אם הערבים יחשבו אחרת; שוו בנפשכם כמה הרס היה נמנע אם לא היה הציבור היהודי-לאומי נמנע להתנגד כראוי לבוזזים, בכל פעם שהניפה עליו התקשורת את איום ה"מה יגידו" של החילונים על הדתיים או של השמאל על הימין. אין ספק שבמאבק נגד הגירוש, ה"מה יגידו" הפך ממש לאליל, שמפחדו מצאו רבים לנכון לא רק לעצור את עצמם מלעשות רבות, אלא אף לעצור אחרים מעשייה. "אסור לכם לנקוט בפעולה זו או אחרת," חזרו ושנו רבים כי "אם תעשו כך, יחשבו ש..." ו"אם תעשו כך, יגידו ש...".
באותה דרך בדיוק מתדרדרת מדינת ישראל כולה, מדחי אל דחי, במשך עשרות שנים, וראשיה מוכנים להקריב, בכל נקודה בזמן, רבים וטובים מאנשי קהילותיה, כדי לרצות את הכוחות הבינלאומיים הרבים והמגוונים הלוחצים עליה, כדי ש"לא יחשבו" ו"יגידו" ו"יעשו". רבים רבים מבינינו מאמינים כל-כך באלילי הדולרים האמריקניים, הנפט הערבי והנשק הרוסי, שהם מוכנים לוותר לטובתם על כל ערך אמיתי שקיים, מציאותית, בחייהם.
יש לציין כי חלק גדול מהכוחות האלה, המהווים איום קבוע המתנופף מעל לראשיהם של ראשינו, אינם אלא תוצר דמיוני, המצאות של תקשורת ואנשי דמיון מפותח.
אחת מהמצאות אלה היא מפלצת השלום וכל מה שקשור אליה; בכל פעם שינסה מישהו שאיננו שמאלני או דתי-לאומי ליישם את השקפתו, מיד יואשם בכך שהוא "אוייב השלום" – ודי בכך כדי להפחיד ולהרתיע, אם לא אותו, אז את כל ה"דואגים לשלומו", המתייצבים לבלום אותו.
אליל זה של "מה יאמרו וכיו"ב" איננו מושא לעבודת יהודים בלבד. פגיעתו חזקה לא פחות אצל אויבינו והיא מניעה אותם גם-כן, אלא ששם הוא מכוון, לכיוונים שונים ומנוגדים: אצל הערבים, למשל, ה"מה יגידו" חזק ביותר, אך הוא מכוון פנימה, אל החברה הערבית-מולסמית, שהיא זו שעלולה "לומר או לעשות" – והחשש של הערבי-מוסלמי, בניגוד ליהודי, איננו בכך שיחשבו שהוא רוצח אלא בכך שיחשבו שהוא איננו; כפי שניתן להסיק מהתגובות השליליות המהירות של ראשי מדינות מוסלמיות לרמזים שהם מקיימים יחסים דיפלומטיים עם ישראל, הם אינם חוששים מכך שיחשבו שהם "אויבי השלום" אלא להיפך, מכך שיראו בהם רודפי שלום. גישה אלילית זו, הסגידה ל"מה יגידו", האפיינית לדיפלומטים ולעמים נחשלים, התנחלה גם במחננו, ועד שלא נהרוג את האליל, הוא ימשיך לשלוט בנו.