מחר העולם

 

מחר העולם

נבואות מלחמה

 

המשותף לנאציזם, לקומוניזם ולאיסלם הוא ששלושתם הצהירו על שאיפתם וכוונתם לכבוש את כל העולם. על אף שהנאציזם נוצח, הוא לא נעלם לגמרי מן המפה העולמית, כי מה ששרד מהנאציונל-סוציאליזם הוא הסוציאליזם, והניאו נאצים האנטישמיים ממשיכים לפעול בעולם. גם שני חומדי העולם האחרים לא נעלמו: בעוד הקומוניזם ממשיך להתקיים הן כרעיון פוליטי לגיטימי באקדמיה והן כגישתן השלטונית של מדינות קיימות בעולם, האיסלם ממשיך את מצעדו בעוז הן במדינות שהוא מנהיג והן באמצעות מאמיניו החיים בארצות רבות, שדרכם האיסלם הוא מרחיב את היקף כיבושיו. כל אלה מסתכמים בגדילת הסכנה לשלום העולם, העלולה להתבטא שוב במלחמה עולמית. אך כפי שהוכח במלחמה העולמית החמה האחרונה (זו שלפני הקרה), מה שמסוכן לעולם החופשי אולי יותר מכל האיומים הישירים עליו מצד אויביו הוא השלווה חסרת היסוד, האדישות והזיות השלום המאפיינים אותו.

סטפן צוויג, בן למשפה יהודית וינאית, שחי במחצית הראשונה של המאה ה20, היה סופר מפורסם בעולם, שחווה על עצמו את הפיכתו של איש רוח יהודי אירופי מאזרח מכובד לפליט נודד חסר ארץ. הוא מצא את קצו בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, בגלות באנגליה, שבה עשה את הימים שלפני פרוץ המלחמה כפליט יהודי. שם, זמן קצר לפני מותו, כתב את ספרו האוטוביוגרפי "העולם של אתמול", שבו תיאר, בין היתר, את הלך הרוח ששרר באנגליה בתקופה שלפני המלחמה. למקרא הדברים שכתב קשה שלא להיזכר במה שמתרחש בימינו. במיוחד מרשימה בכוחה העדכני הצורה בה הוא מתאר את הדרך שבה התמודדותו מבחינה פסיכו-פוליטית האנגלים לפני המלחמה עם היטלר, שאיים על שלום העולם:

"שוב ושוב עשתה התעמולה בלהטיה, כי אין רצונו של היטלר אלא לספח לעצמו את הגרמנים של איזורי השוליים, ואז תנוח דעתו ולאות תודה ישמיד את הבולשביזם. אך אמר היטלר באחד מנאומיו את המלה "שלום", וכבר העיתונים מריעים בלהט ושוכחים כל מה שנעשה... ...לאט לאט כבר החלו האנגלים להצדיק בשקט את "תביעותיו" של היטלר לגרמניה-רבתי."

כפליט אוסטרי באנגליה, אשר כבר בארץ מולדתו פגש את הנאצים, הבין צוויג את מה שרוב האנגלים היו רחוקים עדיין מלהבין, כאשר דרש היטלר זכויות "רק" על אוסטריה; בספרו הוא כותב: "...איש לא הבין כי אוסטריה היא אבן בחומה, ואירופה תתמוטט כשיעקרו אבן זו. אבל אני ראיתי את התמימות... שבגללה הניחו האנגלים ומנהיגיהם לרמות את עצמם – בעיניים בוערות של אדם שראה בביתו מקרוב את פרצופי הבחורים מפלוגות הסער, ושמע אותם שרים: "היום גרמניה היא שלנו, ומחר – כל העולם." דברים דומים ניתן לומר בימינו על יחסו של העולם התרבותי לסכסוך בין העולם המוסלמי לישראל. ברור, למשל, כי גישתם של המוסלמים לישראל, המוצגת פעמים רבות כשאיפתם הלגיטימית והמינימליסטית של מיעוטים למדינה משלהם, דומה מבחינה עקרונית לגישתו של היטלר בזמנו, אשר כל כניעה לה התגלתה כויתור עקרוני לדרישותיו הפושעות של מחרחר מלחמה. זה גם מה שמשותף היום למנהיגים כאחמדיניג'אד בהתבטאויותיהם לגבי ישראל, או ליחסי רוסיה-גיאורגיה, יחסי סין-טיבט ויחסי קוריאה הצפונית והדרומית. בכל המקרים הללו, שבהם מצהירים עריצים או ראשי מדינות תוקפניות על חפצם "רק" בעוד כברת אדמה נוספת, בשטח מחיה קטן או בחופש, מדובר בראשונה מתביעות רבות. כי בכל המקרים מסוג זה, במיוחד כשמדובר בתביעות המגיעות מנציגי גישות קומוניסטיות או מוסלמיות, מהווה מילוי תביעתם רק את המנה הראשונה בארוחה שהמנה העיקרית בה היא שליטה כלל עולמית.

הרעבים לשליטה עולמית אינם מסתירים את שאיפתם זו, אך בימינו – שלא כמו לפני המלחמה העולמית - הם למדו לשדר אותה בגלים בוטים פחות מאלה שבהם התבטאה התביעה הנאצית, שהמחזיקים בה שרו את ההמנון "גרמניה מעל כולם" תוך כדי מצעדים אלימים. כאמור לעיל הצהירו גם הקומוניסטים והמוסלמים, כל אחד בזמנו, על כך שמגמתם הסופית היא לראות את העולם כולו נשלט על ידי רעיון הצדק שלהם. דבר זה איננו בגדר דמיון כי מדובר בכוחות שביכולתם להצית אש כלל עולמית אם וכאשר יבחרו בכך.

אך אין זה משנה כלל אם יכולים הם לממש תשוקה זו בפועל; הקומוניזם או האיסלם מתמודדים עם בעיה המשותפת לשניהם: שליטיהם אינם יכולים להציע לנתיניהם חיים שלווים של שפע וכבוד מכיוון שהאידיאולוגיה הקומוניסטית והדת המוסלמית אינן מסוגלות להתחרות בחופש הקפיטליסטי ולספק לאזרחי ארצותיהן תנאי מחיה המתאימים לחיי אדם יצרני. בארצות הקומוניסטיות והמוסלמיות כאחד, על אף כל השוני ביניהן, התפתח טיפוס אנושי לוחמני, הזקוק למתח הפוליטי החיצוני של מאבק מדינתו בעולם הגדול. כפי שהקומוניסט זקוק למלחמה בקפיטליזם העולמי זקוק המוסלמי למאבק בכופרים, קודם כל מכיוון שהמצב הפוליטי בארצו דורש זאת. שנית, הם יודעים שאוצרות המערב יפלו לידיהם כפרי בשל כי אין בבעלי העושר העולמי רוח התנגדות לבוזז.

הקומוניזם והאיסלם נתמכו שנים רבות על ידי העולם החופשי מבחינה כלכלית, כשהראשונים מקבלים ממנו חיטה והאחרונים את מחיר הנפט הגולמי. כמו במקרה של הרשות הפלסטינית, העובדה שחלקים גדולים מן העולם הקומוניסטי ומן העולם המוסלמי גם יחד תלויים לצורך קיומם הכלכלי בעולם החופשי איננה מעוררת בהם רגשי הכרת טובה. למעשה, ההיפך הוא הנכון: בידיעתם שמבחינה מעשית המערב החופשי הוא מקור השפע בעולם, החל מיכולתו לספק חומרי גלם וכלה בהיותו מקורה של הטכנולוגיה המתקדמת, מעוניינים השואפים לשלוט בעולם להשתלט על המערב ועל אוצרותיו. כמו כל חיה טורפת מריחים הם את ריח חששם של מנהיגי העולם החופשי מפני מלחמה...

בדרכים רבות מניף היום המערב דגל לבן מול פני מתקיפיו מעריצויות המזרח והעולם השלישי. בימינו, כשהעולם החופשי מראה כי הוא מוכן לפשרות מרחיקות לכת, שבמסגרתן הוא מסגיר לשונאיו כל מדינה או משאב שבהן הן חפצות, ברור לקומוניסטים ולמוסלמים כי המערב לא ילחם על ערכיו. מאידך, אין זה מכבודם של מדינאי המערב לוותר על ערכיהם בצורה שתחשוף את חולשתם באופן בוטה מדי. לכן הם עוטפים את מחדליהם בעלה תאנה של צדק מזוייף וקוראים "שלום" גם כאשר הם יודעים שמטרת האויב מלחמה. משמעות הקריאה החוזרת "שלום", אשר מושמעת ממרומי מוסדות הפוליטיקה והאקדמיה המערביים בימים אלה אינה אלא "אנו נכנעים!" כאשר מנהיגי העולם החופשי מוכנים, למשל, להקריב את ישראל לאויביה, יודעים הם כי הדבר עלול להיות עקירת האבן הראשונה בחומת התנגדותו של העולם החופשי לבוזז וצעדה הראשון של האנושות לקראת מלחמת העולם הבאה, אך מתוך הכרה בכך שמלחמה זו כבר בעיצומה הם מעדיפים להרוויח עוד כמה שניות נשימה, מבלי לתת את דעתם על כך שהעולם קרוב יותר מאי פעם למצב שבו תשלוט בו רודנות.

נתונים נוספים