מטען של כאב
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 852
מטען של כאב
מגמת האוסקר 2010
הטכס השנתי של הענקת פרסי ה"אוסקר" הניתנים לסרטים בהוליבוד לא היה מעולם ביטוי לשיקולים אמנותיים טהורים. הרבה מההחלטות שנתקבלו בו לאורך השנים ביטאו שיקולים של גישה חברתית ו"תקינות פוליטית" שהמחישו את העובדה שהטכס אינו נקי לחלוטין מבחינה פוליטית. אך הדבר, שהעיב על מעמדו של הסרט מבחינת התייחסותם המקצועית של אנשי הקולנוע ושל מבקרי אמנות הקולנוע, לא פגע ביוקרתו הבינלאומית בקרב קהל צופי הסרטים. לעובדה זו היתה משמעות שללא ספק נלקחה בחשבון על ידי חברי ועדת הפרס גם כאשר בחרו להעניק השנה את הפרס הראשון בתחרות זו לסרט שמבטא בעיה פוליטית עכשווית שבה מתחבטת החברה האמריקנית בימינו.
הסרט "מטען הכאב", שזכה בתואר הסרט הטוב של השנה בטכס האוסקר 2010, מתאר מצבים קשים שאליהם נקלעים חיילים מצבא ארה"ב הנמצאים בעיראק. תיאור טבעה האכזרי של המלחמה הקיימת היום בעיראק בין יחידה אמריקנית העוסקת בניטרול מטעני חבלה לבין מניחי המטענים חושף את הטרגדיה של החייל האמריקני בעולם של היום; שלא כמו במלחמת העולם, שבה זכתה ארה"ב להערכה, להערצה ולתודה מצד אזרחי העולם שהצילה, מוצא את עצמו היום החייל האמריקני בעולם כפוי טובה, אשר איננו מכיר בתרומתו.
בעובדת זכיית הסרט בפרס ניתן לראות גם משום הכרה בבעייתיות העקרונית שיש במעורבות ארה"ב בעיראק ואין הכוונה לכך שיש צדק בגישה הפציפיסטית הנלעגת המטילה רפש במניעים הנאצלים שעומדים מאחורי הכיבוש האמריקני של ארץ זו וגם לא באמונה השמאלנית-מרכסיסטית שגורסת כי מאחורי מלחמתה של ארה"ב עומדים האינטרסים ה"קפיטליסטיים" של בעלי ההון, אלא לכך שברור שמה שקורה היום לארה"ב בעיראק איננו צודק.
כי אין זה צודק שהחייל אמריקני, אשר שיחרר את עיראק מעולו של עריץ, מוכן לקחת על עצמו את הסיכונים הכרוכים במלחמה שאיננה שלו ושלא הוא אשם בה, לשאת על גופו את מטען הכאב שהיא מטילה עליו ולסבול, ביחד עם זאת, את מצבו של אדם התקוע במי מדמנה אנושית שבה בני האדם שהציל אינם מכבדים אותו או מעריכים את מעשהו כראוי לו. לכל אדם שפוי בעל מידה יסודית של שכל ישר והערכה לגבי מידות מוסריות ראויות של שכר ועונש ברור כי מדובר במצב לא מוסרי, שבו לא רק שאין ארה"ב מקבלת את השכר שלו היא ראויה, אלא שחייליה - שרבים מהם חוזרים הביתה בארונות עטופים בדגלים - אף "זוכים" בעונש קשה.
מה שקורה לחייליה של ארה"ב בעיראק הוא רק דוגמה אחת מני רבות שבהן מפזרת אומה זו את זהבה ויהלומיה לחזירים טורפים שאינם רק חסרי יכולת להעריכם, אלא שהם אף נושכים את היד המאכילה אותם. מבחינה זו מסמל מצבו של החייל האמריקני לא רק את מצבה של ארה"ב בעירק אלא גם את מקומה בעיני העולם כולו; בשל תעמולה אנטי-אמריקנית המופעלת על ידי אויביה מחוץ ועל ידי בוגדים מבית, המציגים אותה כגורם לא מוסרי, התועלת העצומה שמביאה ארה"ב לעולם איננה זוכה להכרה בכלל ולהכרת התודה שלה היא ראויה בפרט.
מצב זה מצביע על השפל המוסרי הקשה שבו נמצא כמעט כל העולם בזמננו, בשל חוסר יכולתו להכיר בטובה שמעניקה לו ארה"ב. בהתחשב בכך שמזה זמן ארוך ארה"ב היא מה שמפריד בין האנושות לבין כליונה, מהווה העוינות כלפי אומה זו את מה שבמונחים יהודיים ניתן לקרוא לו חוסר בהכרת הטוב.
במונחים של מוסר צרוף ניתן להגדיר את הבעייתיות הקיימת בנושא זה בכך שאין בני האדם בעולם – שחלק גדול מהם מוכן לסכן את חייו כדי להיכנס לארה"ב, לקבל את ה"כרטיס הירוק" שלה וליהנות מחירויותיה, מגיעים להכרה מודעת ומפורשת במוסריותם של הערכים שבגללם הם נמשכים אליה. שכן יש הרבה מן הטרגי בכך שהעולם כולו אינו מוצא לנכון לשלם לה את החוב המוסרי שיש לו כלפיה, שכן לולא היא היה העולם נתון מזמן למשיסת עריצים ולכיבוש בידי חיות-אדם.
וזהו אחד מהערכים הבולטים שמציג הסרט "מטען הכאב": את ההבדל בין חיילי ארה"ב, המייצגים את מיטבה של התרבות האנושית, ומנסים ככל יכולתם להגן על ערכי החיים והקיום האנושי אל מול אנשי טרור אכזריים ומושחתים, אשר אינם רואים בדמות האדם ערך כלשהו. כפי שניתן לראות בסרט זה, הרי בזמן שבו מנסים האמריקנים לכבד את האזרח בעולם הערבי, נזהרים מלפגוע בו ובילדיו ורואים בו אדם שווה-ערך, מבטאים אויביהם מן האיסלם הקיצוני זלזול בערך האדם ומשתמשים אף בחייהם של גברים, נשים וילדים מבני עמם שלהם כדי לקדם באמצעותם את מגמותיהם.
אחד הדברים שבולטים לעיני הצופה ב"מטען של כאב" הוא הבלבול, חוסר הידיעה והיעדר ההכרה הברורה בצדקת דרכה של ארה"ב. בסרט, מתבטאים אלה במתחים, בסכסוכים וביריבויות האישיות שקיימים בין החיילים האמריקניים – אך הם מבטאים את העובדה שאמריקה של היום איננה מעורבת רק במלחמה נגד אויביה החיצוניים אלא גם באויבים פנימיים רבים, המחזקים את הבלבול, חוסר הידיעה והמבוכה שקיימים בה. מדובר בכל מי ומה שפוגעים בערכי היסוד של האומה האמריקנית, אשר הביאו עליה בדור האחרון כשלים פנימיים רבים. אלה, שהתבטאו בטווח המשתרע מהפלת מגדלי התאומים ועד לתוצאות המשבר הכלכלי, נבעו מהפרת זכויות היסוד של אזרחי ארה"ב על ידי פוליטיקה בוגדנית, שהיא גם האחראית במידה רבה לשקיעת חיליה בביצה הטובענית העיראקית.
כישראלים וכיהודים, אשר לא רק נהנים מעושרה וחוזקה של הישות האמריקנית אלא גם מהווים שותפיה במלחמה המתחוללת בעולם של היום בין בני האדם לחיות-האדם, שומה עלינו להבחין בין ערכיה החיוביים של ארה"ב לבין אויביה ובוגדיה מבית. בהקשר זה, אל לנו לבלבל בין אלה אשר הצליחו להשתלט על עמדות מפתח בצמרתה הפוליטית והאקדמית כדי להשתמש בהן למטרות המנוגדות לצדק ולחופש לבין אלה שמהווים את מרכז הכובד הערכי החיובי שלה. רבים מאזרחי ארה"ב הנמנים על אלה האחרונים, שאינם שותפים למגמות פוליטיות אלה, הם פטריוטים אמריקניים אשר חשים כי במלחמה עולמית זו מייצגת ארה"ב ובנות ברית שלה כמו ישראל את ערכי הצדק והאנושיות. לעתים קרובות מייצגים בארה"ב נאמנים אלה של השכל הישר גם את היצירה האמנותית, אך בבחירותיהם ערכים של חופש, ליברליות וזכויות אדם הם מזוהים לעתים בטעות כשמאלנים.
טעות אופיינית לאי הבנת הדבר היתה כנראה גם טעותם של יוצרי "עג'מי" אשר, בהחזיקם באמונה שועדת הפרס מייצגת את רעיונות השמאל, סברו כי סרטם יזכה בפרס אם יוגדר ככזה המבטא את ה"דיכוי" שבו נמצאים הערבים בישראל ואת סבלם של הפלסטינים מן ה"כיבוש". הם היו מבינים טוב יותר את עמדת ועדת ה"אוסקר" אם היו צופים באחת מתמונותיו הקשות של "מטען הכאב", שבה מתעמתים החיילים האמריקניים עם אזרח ערבי הנושא על גופו חגורת נפץ העומדת להתפוצץ בכל רגע, תוך שהוא בוכה, מתחנן על חייו ומספר להם כי הוא אבי משפחה, כאילו די בעובדה זו כדי לנטרל את המטען שעליו. אין ספק כי בתמונה גאונית זו יש משום המחשה של מה שמציגים הערבים והפלסטינים: כשהם חגורים בחגורות נפץ, המחוברות למנגנוני פיצוץ, המאיימים על חייהם של אזרחים, הם מעיזים לפנות אל רחמיהם של מנהיגיהן השוטים של ארה"ב, ישראל והעולם החופשי ולתבוע שיצילו אותם מאכזריותם של בני עמם שלהם.
מבחינה זו ניתן לראות איך מהווה הצעתו לפרס של הסרט "עג'מי" מטען חבלה נוסף שבאמצעותו אתגרו הפלסטינים באמצעות גורמים מסייעים מן השמאל בישראל את התרבות האמריקנית. למזלו הרע של "עג'מי" הצליחו חברי הועדה לנטרל את איום הפגיעה שלו על מדיניות ישראל ובכך הצליחו להדגים שהם יכולים לעמוד בלחציו של האויב הערכי טוב יותר משהצליחו לעשות זאת הישראלים שהעניקו לסרט תמיכה משאבית...
אף כי אין הסרט "מטען הכאב" מצליח להציע פתרונות להסתבכות האמריקנית, הוא מהווה המחשה מזעזעת של המצב, שחשיבותה בכך שיש בה כדי להיות משום צעד ראשון בדרך להיחלץ ממנו. כפי שמבטאות עובדות יצירת הסרט "מטען הכאב" והפרס שקיבל גם יחד, הרי שאף כי האמריקנים רחוקים עדיין מלמצוא את הנתיב המושלם לפתרון המצב שבו הם נמצאים, הם מחזיקים עדיין, לפחות ברמה חלקית ואינטואיטיבית, בהכרה שבעולם של היום מהווה ארה"ב ביחס לאויביה אי של צדק אנושי בעולם עויין המאיים על כלל הקיום האנושי.
נראה שמעניקי הפרס ראו את חשיבותו יותר כהצהרה פוליטית מאשר כהתייחסות לאיכותו האמנותית. במיוחד על רקע היותו של הסרט רחוק משלמות טכנית, ניתן לראות שהחלטה זו של חברי ועדת הפרס היתה בגדר של גילוי הערכה פטריוטית מצידם כלפי הסרט ואות להזדהותם כאמריקנים עם חיילי ארה"ב, הנושאים, שלא באשמתם, במטען של כאב כה גדול.
לעתים קרובות קורה שיצירה אמנותית לא מושלמת מכילה ערכים בעלי חשיבות גדולה – ואין ספק שבמקרה של הסרט "מטען הכאב" מתאים הדבר לזיהויי המציאות שבו. בעבר ציינו הוגי דעות כי האמנות מהווה את חיל החלוץ של התרבות והדבר ניתן לייחוס גם להערכת האמנות, הקיימת בפרס ה"אוסקר". במקרה של הזכיה בתואר הסרט הטוב של השנה יש לקוות שהיא מייצגת מגמה המצהירה על תחילתה של הערכה מחודשת של האנושות כלפי אלה הנלחמים למענה.