מיתוס הייצוג
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 873
מיתוס הייצוג
אחד מסוגי הכבלים התפיסתיים שבהם שבויה הפוליטיקה העולמית בכלל וישראל בפרט הוא מיתוס הייצוג: הרעיון הנואל שכדי לייצג פלח אוכלוסיה מסויים, שומה על התנועה הפוליטית המעוניינת בכך להציג לציבור דמות שתבטא פלח זה באישיותה – ושהדמות שבה מדובר תהיה בעצמה נושאת זהות זו.
לפי הלך מחשבה זה יכולה רק אשה בלבד לייצג נשים, רק מי שהוא תושב יש"ע בעצמו יכול לייצג את עניניהם של תושבי יש"ע, רק צעיר יכול לייצג צעירים וכיו"ב.
בימים אלה ממש מתקיימות בחירות מוקדמות למפלגות העיקריות בישראל. במסגרת בחירות אלה מתבקשים הבוחרים לציין את העדפותיהם לפי "משבצות זהות" כנ"ל.
וכמובן שנשאלת השאלה: האם כל ההנחה הזו אמיתית? האם באמת רק מי שבאישיותו יש קו קיום מסויים יכול לייצג בצורה הטובה ביותר את עניניו של בעל מאפיין זהה? שטות!
זה נכון שלעתים מי שחווה על בשרו חוויה מסוימת יכול להבינה בצורה שטובה יותר מזו של מי שלא חווה אותה, אך הדבר יהיה נכון רק בחלק מהמקרים האלה. צריך אדם להיות דוגמטיסט-נאיבי או להיות מטורף של ממש כדי להניח, למשל, שרק מי שעבר ניתוח מסויים יוכל להיות מוכשר דיו כדי לנהל אותו, או שרק בעל זהות מסוימת יתאים לעסוק בענינו של בעל זהות דומה. אם בחיי היום-יום השפויים היו בני אדם מתנהגים על פי אותו הגיון, לא היו אנשים צעירים יכולים לייצג מבוגרים במשפט או בפרלמנט, אדם בריא לא היה יכול לייצג חולה ושום גבר לא יכול היה להבין ו/או לייצג אשה.
די להבחין בשגיונה של הגישה על ידי הרעיון שבכל פעם שנרצה ייצוג הולם של עניננו וזכויותינו נצטרך למצוא מישהו מתאים לא עפ"י הבנתו של הענין אלא עפ"י התאמתו האישית לו מבחינת הזהות האישית, כלומר: להוציא מכלל אפשרות של ייצוגנו בענין זכויות כלכליות, למשל, כל מי שאינו עוסק בדיוק באותו תחום.
טענה בעלת מקדם-נאיביות מסוג זה היתה "הנוער לשלטון", שנשמעה משנות ה60 (ועד היום) מ"נציגי הצעירים", נגד ה"מבוגרים" בטענה שהאחרונים אינם מסוגלים להבין את הראשונים ולפיכך גם לא לייצג את עניניהם. טענה זו נשמעת כסבירה רק בחברה כמו החברה המערבית של היום, שבה התנחלה מזה כמה דורות הסברה ש"מהפכת הצעירים" העתידית היא המפתח ל"פתרון בעיותינו" אף כי עדיין לא שמענו על הצעיר שיכול להגדיר את גבולות חלוקת המגדר הקרוי "צעירים" – או לסמן את קו הגבול שבין "צעירים" ל"מבוגרים"...
אך על אף חוסר היכולת המעשית לביצוע הדבר אין במערב או בישראל של היום מפלגה או תנועה שאין בה פלג של "צעירים".
מבלי לחשוב כלל על המשמעויות הלא-רציונליות של הגישה והשלכותיה, היא כבשה מזמן את הפוליטיקה הישראלית; במפלגות, בתנועות ובסיעות השונות, הוקצו "משבצות" לנציגים מסוגים שונים – "צעירים", "ילדים", "רוסיים" ועוד – ואף פלגים איזוריים, כמו "תושבי הגליל" או "בני שכונות המצוקה", עפ"י ההנחה שלעיל, שכדי להיות מתאימים לייצג את הקבוצות הללו יש חיוב בהשתייכות אליהן. כך, חייבים לייצג את העולים החדשים מרוסיה, אם הוגדרה משבצת כזו, אנשים ששייכים לעלייה הרוסית, אף אם כושר הביטוי שלהם בעברית דל ולקוי; בהקשר זה, שום נוכחות של "צבר" – מוכשר ככל שיהיה - לא תיתפס כמתאימה באולם דיונים שבו דנים בזכויות העולה החדש.
ובהקשר של סימטריה הפכית דומה, ידחו ילידי ישראל רבים אנשים המייצגים את האינטיליגנציה הרוסית על יסוד הטענה שמתוקף בואם מבחוץ אין הם מסוגלים להבין את בעיות המקומיים, על אף שאין ספק כי בין העולים מרוסיה יש, בתוקף הכשרתם האינטלקטואלית, אנשים שיכולים לייצג בצורה מעולה את ילידי ישראל במספר תחומים פוליטיים – כמו זכויות האדם שלהם, למשל - שבהם מצטיינים בני הארץ בבורות גמורה.
מעניין לראות גם כיצד אנשים שהפנימו את העקרון הייצוגיות הזהותית מחזיקים בתפיסות שלעתים קרובות סותרות את עניניהם המוצהרים במפגיע: למשל, איך נשים, הטוענות לשויון האשה, מעדיפות שאשה בלבד תייצג את עניניהן בבית הנבחרים על אף שמשמעות הדבר העדפה, שמשמעותה הצהרה על כך שהאשה טובה יותר מגבר, מה שמשמעותו המסכמת היא אי שויוניות, שממנה רוצה הפמיניסטית להתחמק...
רעיון הייצוג הלקוי שולט בחלקים גדולים מן החשיבה הפוליטית של ימינו עד כדי כך שלעתים קרובות הוא גובל בגזענות מפלה. זו מוסווית על ידי הרעיון המודרני של "אפליה מתקנת": בראש מדינה אפריקנית, למשל, לא יעמוד אדם לבן, אפילו הוא בעל פרס נובל בצדק פוליטי, כישור המתאים לניהול צודק של מדינה. הכל במערב יעדיפו לראות על כס השלטון באפריקה שחור עור שהגיע – כך רצוי – מהשבט הנידח של אותה ממלכה, או – כך נהוג – מהשבט השליט בה. באופן זה ייצא שמה שיקבע את זהות ממלא המשרה, בניגוד למוצהר בתרבות היום, הוא צבע-עורו – פריה של תפיסה גזענית טהורה.
עוד רבות הדוגמאות שניתן להציב כדי להמחיש את נושא מיתוס הייצוג. כך או כך, מי שכבול על ידי רעיון הייצוג בהעדפותיו הפוליטיות נמצא על מסלול המביאו לכך שהוא לא יוכל לחשוב על יכלתו הרוחנית של המייצג – שהיא הנדרש החשוב ממייצג ענינים כלשהם - מבלי לחשוב, קודם כל, על התאמתו החיצונית, הבלתי עקרונית, למיוצג.
במערכת הפוליטית של ימינו זה בלתי אפשרי לחשוב על נציגות פרלמנטרית מבלי שמהמייצג ייתבע לגלם בהיבט חיצוני כלשהו את אישיות המיוצג – את מינו, גזעו, מקום מגוריו וכיו"ב. אך השיתוף באלה אינו מבטיח לשום אדם או קבוצה ייצוג הגון או יעיל. אם חפץ מישהו בייצוג נאות, הוא חייב שמייצגו יבין בזכויותיו או, לפחות, יוכל לבטא כהלכה את עניניו של המיוצג. מה צורך יש למישהו בנציג שגר באיזורו אך אינו מבין את צרכיו, שלא לדבר על כך שכל איש רוח אמיתי יכול להזדהות עם קבוצה ולבטא את ענינה כלפי התרבות בצורה שאין לה דבר עם צבע עור משותף לחבריה – אם אין הענין שהוא מבטא גזעני, כמובן.
ייצוג הולם איננו דורש דמיון כלשהו בין המייצג למיוצג – ומיתוס הייצוג המחייב דמיון כזה הוא טפשי, נאיבי ודוגמטי במקרה הטוב. אם תשתלט תפישה זו על תרבות הדיון שלנו, יהיה זה מביש לחשוב, אפילו, על מה שייתבע מאלה שייצגו בבית הנבחרים שלנו את חלכאיה ונדכאיה של חברתנו – ואולי גם את מפגריה השכליים. היפטרות ממיתוס הייצוג הזה תוכל להיות בין הצעדים הראשונים שבהם תשתחרר חברתנו מחשיבה "קטנה", הדנה אנשים לפי ענינים חיצוניים ותעבור להערכה על פי ערכי אנוש עמוקים יותר.