מיתוס ראש הפירמידה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 870
מיתוס ראש הפירמידה
ב27 ביוני 2002 - נתבשרנו בחדשות - יצטרף אל"מ אילן רמון, טייס ישראלי, לצוות אסטרונאוטים אמריקנים היוצא לטיסת מחקר. במסגרת טיסה זו, אשר תארך 16 ימים, יבצע רמון ניסוי ישראלי בתחום חקר אבק מדברי באטמוספירה. "לקטע של אסטרונאוט ישראלי בחלל" מספר לנו רמון בגאווה לא מסותרת "יש חשיבות רבה" – ואין ספק שלב ישראלים רבים מתרחב לשמע הדברים, ורווה נחת מהידיעה שלעיני כל העולם ירחף צבר בין שמיים וארץ. מי יודע כמה אימהות יהודיות מתחילות לחשוב פעמיים אם לא היה עדיף, במקום בחירת הקריירה הפסנתרנית לילדם החמוד ולערוג בחמדה אל קריירה שמיימית אני מניח שהדבר יהי נכון גם לגבי מליוני יהודים בעולם.
כי היהודי היום נמצא כל כך למטה, שכל יהודי שמצליח להגיע למה שמוערך בתרבותנו כראש הפירמידה מהווה, עבורו, מקור לגאווה.
אלא שאת הפירמידה הזו יש לשטח כי היא איננה אמיתית. זוהי פירמידה של שקר בכל תחום שבו היא מציגה עצמה: בכלכלה, באמנות, במשפט, בפילוסופיה ובכל תחום אחר.
כדי להשתתף במבצע זה, עבר האל"מ הישראלי שלוש שנות אימונים מפרכים ורק עוד כמחצית השנה, כאמור, יעבור את סיפה המקודש של החללית שתישא אותו אל החלל, מקום בו נוגעים עד ימינו רק המעולים שבבחירי אנוש – לפחות, לפי מה שמנסים גורמים מסויימים לספר לנו.
הרשו לי לפקפק בכך; מול בורותי הגמורה כמעט בעניני חלל, אוירודינאוטיקה ואסטרונאוטיקה, אומרת לי מעט ההבנה שיש לי בפוליטיקה כי אין שום הצדקה אובייקטיבית לפירמידה האימתנית הזו של מבחנים שבה, כדי שישראלי יוכל לצאת לחלל, עליו להיות טייס בכיר ואח"כ לבלות שלוש וחצי שנים מחייו באימונים והכנות.
כל זה, אני מעריך, אינו אלא דאווין – עד שיוכיחו לי אחרת. אם היו ישראל ואמריקה חפשיות יכול היה כל אחד מאיתנו לקנות כרטיס במאה שקל לסיבוב למאדים וחזרה בלי שום אימונים ובלי בטיח – ושם היה יכול לעשות איזה ניסויים שהוא רוצה ועוד מקבל על כך שכר.
אני אולי קצת מגזים – יכול להיות שהמחיר, לפחות בשנים הראשונות שלאחר הקמת חמש החברות הפרטיות הראשונות לטיסה מסחרית לחלל, יהיה אפילו 200 ₪ - אבל חובת ההוכחה בענין זה צריכה להיות של הממשל/ים שאוחז/ים את כולנו ברשת האשליות שבנו עבורנו מזה זמן רב.
כי מה שהם מוכרים לנו הם שקרים על יכולת, על תנאים הכרחיים ועל הון עתק, שבלעדיהם לא ניתן לשלוח אנשים לחלל, כדי לשכנע אותנו שרק תפארת האנושות והדובדבנים שעל קצפתה – האנשים המוכשרים והמיוחדים, המחזיקים במיומנויות העל-אנושיות, הייחודיות והחד-פעמיות, שרק פקידים ממשלתיים בעלי כושר מחזיקים בהן, יכולים לבצע את משימות החלל המזהירות הללו.
אך לנו אסור לקנות את הלוקשים הללו.
הפוליטיקאים – ישראלים ואמריקאים כאחד – עובדים עלינו חפשי כאשר, בין היתר, הם מסבכים לנו את הענינים כדי שנודה להם כשהם פותרים אותם. אחת מהמצאותיהם הגדולות והקבועות של השליטים המודרניים היא ניפוח משימות ממשלתיות למידה גדולה עד כדי כך שנהיה בטוחים שסתם בני תמותה אינם יכולים לבצען ואנו חייבים לפנות, לצורך זה, אל ענקי האנושות, כלומר לפוליטיקאים שלנו; כמו שבכלכלה משכנעים אותנו פקידי הממשלה שהם אלה שהגו את הנוסחאות שמאחורי פצפוצי האורז והם באופן אישי בנו ונתנו לחברה את הבתים שהם מעניקים למשפחות חלשות (כן, אני שומע כל הזמן אנשים לא-טפשים המספרים איך שר זה או אחר הקימו עיר זו או אחרת בישראל), כמו שמכרו לנו את הרעיון שמדינת ישראל קיימת בזכות החלטת האו"ם, כך ממשיכים למכור לנו, בצורה זו או אחרת, את הרעיון שכדי לשלוח לחלל מטוס שאליו מחובר מיכל דלק גדול במיוחד ואשר טייסיו עברו סדרות טלטולים שאפילו נחקרי השב"כ לא היו עומדים בהם, יש צורך בתקציבים שיכולים לרושש את ביל גייטס ובידע עליון שאין עלינו, אזרחים פשוטים, את התכונות לרכוש אותו.
כי פירמידות האיכות הללו של הנעלים והמיוחדים משתבחות בעיקר בעובדה שהן קיימות מחוץ לשוק החפשי. להתקיים מחוץ לשוק משמעו, למעשה, להתקיים מחוץ לטבע – מה שפסיכולוגית עושה את כל מי שנמצא בו, כמו במיתוסים העתיקים, לבן אלים.
במכוון או שלא במכוון, מוצבים אנשים שהממשל חפץ ביקרם – או, לפחות, בכך שייצגו ערכים מסויימים של החברה שבה הוא מושל – במקומות שיכול להגיע אליהם רק מי שעבר את סדרת מבחני הנאמנות לשיטה שנקבעו על ידי מנהלי השיטה, כדי לדאוג שזו תמשיך, באופן קבוע, לקבוע לכולנו את תנאי היוקרה.
כי השיעור הראשון שהם מעוניינים שתלמד, בפקולטה של החיים, זה שאם אתה חולם להיות אסטרונאוט, לא די בידע מדעי – יש צורך בפוליטיקה, הרבה פוליטיקה פנימית, מהסוג של "התחככות", שבה נקבע המעמד שלך לפי החלטותיהם של גורמים לא ידועים בממשל, אשר אינם מושפעים בהם לפי צרכים עניניים הנוגעים לשוק, אלא לפי שיקולים, שחלקם המכריע יהיה, מבחינתך, לעולם לוט באותו ערפל הקרוי "יוקרה".
זהו, ביסודו של דבר, מה שבונה את הפירמידה של חברתנו וקובע את מי שיהיה בראשה.