מניעת תאונות ואחריות מוסרית
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 789
מניעת תאונות ואחריות מוסרית
משרד התחבורה מקפיד ששום דבר לא יזוז פה בלי שיקבל ממנו רשיון. אך למה עושים אנשי השלטון מאמצים כנגד התאונות? כי הם חשים אחריות לסייע בנושא זה – והאזרחים מאמינים באחריותם זו ומגיעים אליהם בתלונות על כך שיש תאונות כאילו הם באמת האחראים להן והאשמים בהן.
הרי התאונות, במקרה הגרוע ביותר, יגרמו לאבדן חיי אדם. מכך עלולים אזרחי המדינה להסיק שחיי אדם חשובים לממשל. זה עלול להביא אותם להבחין בסתירה שבפעולות הממשל: שמצד אחד הוא מתעלל בחיי אזרחיו (שהם, כידוע למיעוט, בני אדם) ומצד שני הוא מצהיר על כך שהוא מגן עליהם.
איך ניתן ליישב את הסתירה הזו בפעולותיו של אדם שמצד אחד הוא מענה אותך ומשפיל אותך ומצד שני הוא טוען שהוא דואג לך וחס על חייך?
בצורת ההסבר הבאה: כל אדון רוצה לשמור את עבדיו בריאים וחסונים מטעמי חסכון, כל בעל חווה מעוניין שסוסיו יהיו בריאים בכדי שיוכלו לבצע את עבודותיהם. בכל מקרה מסוג זה ברור לבעלים כי ככל שמי שבשליטתו יחיה בהתאם לטבעו יוכל הוא להפיק ממנו יותר.
אך לעריץ הנחות אין ענין בכך שלנתונים למרותו יהיו חיים אנושיים אמיתיים, כי אז יהיו אלה חיים של בחירה ושל פעולה מתוך העצמיות ולמען העצמיות ואז יש סכנה שבני אדם יחפצו בחופש, על יסוד הרעיון הדמיוני שהחירות היא צורך אנושי... הוא, האדון, מעוניין בפעולה מיכנית של עבד, של מציית, של בעל חיים שפועל לפי ההוראות הניתנות לו. לכן יש, מחד, לממשל ענין לשמור על חיי האנשים במדינה – אך מאידך הוא מקפיד על כך שלא יעברו את גבולות המותר להם.
אם היו הממשל והעריצים חכמים הם היו מבינים שיש דרך שבה אפשר להפיק הרבה יותר תועלת מבני אדם; זוהי דרך שיתוף הפעולה מרצון. זוהי דרך הידידות, הנותנת חופש. זוהי דרך החברה החפשית אשר איננה כופה וכך גם איננה מסתכנת בכך שאדם אחד אחראי על חייו של חברו ובוודאי לא על מותו. בחברה מסוג זה היו בני האדם מחזיקים באחריות אישית על הדברים שבהם הם עוסקים ולא מטילים אותה איש על רעהו או על הממשל...
היום בישראל חשים כולם כאחראים לחיי הכל. כולם כל כך חשים ערבים זה לזה עד שאין הבדל בינם לבין הערבים המקיפים אותנו בהמוניהם. אנשי הממשל כל כך דואגים לנו עד שאין הם מניחים אותנו לנפשנו. בסופו של דבר תגדל כאן מדינת אינקוויזיציה שבה, כמו לפני חמש מאות שנה, יבואו אנשי הממשל לחקור ולענות אותנו וגם להוציאנו להורג, כמובן כדי להציל את נפשותנו מתוך דאגה לנו.
אנו קרובים מאד למצב שבו אלה שפוגעים בנו מאמינים בכך שהם עושים זאת מתוך השתתפות בגורלנו ורצון להועיל לאזרח מתוך דאגה לשלומו, לשלום רוחו ומצבו הגופני והנפשי. אלא שאם היה נכון ומוסרי המצב שבו העומדים בראש המדינה הם באמת האחראים לחיי האזרחים והם האדונים המתאימים להם, המסוגלים לנהל את חייהם טוב יותר מהם, היתה נוצרת מני ובי סתירה: כי אם באמת לא יכול האדם להיות אדון לעצמו ולנהל את חייו הפרטיים, אז איך יוכל להיות אדם כלשהו אדון לא רק לאיש אחד אלא לחברה שלמה?
ואיך יוכל מישהו לקחת אחריות על כל הנחוץ לחיי בני החברה ובכלל זה לכלכלה, בריאות, חינוך, משפט, צבא, טכנולוגיה, תחבורה, בריאות, ביטוח, מזון, אנשים, נשים, ילדים וטף וכל דבר אחר.