רוצחי ילדים

 

רוצחי ילדים

על אויבי האדם

 

אף כי יש המתיימרים לכך, אין אדם בריא יכול להבין עד כדי הזדהות רוצח, כי הרצון לרצוח מייצג מצב של סטיה רוחנית מאנושיות בריאה. נפשו של מי שחפץ לרצוח אדם מייצגת, במקרה של יחיד אנושי, אי שפיות ובמקרה של חברה שלמה חולי תרבותי ומצב מתקדם של מגפה אנושה. חברות הרצח – החברות שבהן מקובל הרצח כחלק לגיטימי ממסכת החיים הטבעית - מסוכנות הן חבריהן והן לחברות אנושיות בריאות. זהו המצב של חברות האם של ארגוני הטרור, המנוגדות בטבען לאנושיות הבריאה.

אין אפשרות מעשית אמיתית של קשר חיובי בין חברת רצח לחברה אנושית בריאה. לפיכך, ביסוד הסכמי השלום שערכה ישראל עם ארגוני הטרור קיים כשל מובנה יסודי, אשר גורם לכך שבלתי אפשרי יהיה להגיע עימם לשלום; כשל זה נמצא בהנחה שלפיה בני האדם הנמנים על האויב חולקים עם עם ישראל בטבע זהה. הדבר אינו נכון. הוא מתבטא בסוגיית היסוד של ערך החיים, אשר חברות האויב רואות בדרך שונה לגמרי מזו שבה רואים אותו בני תרבות המערב בכלל ובני העם היהודי בפרט.

מסוכן יותר מכל חיית פרא לאדם הוא היצור האנושי הרוצח, שהוא האדם אויב האדם. המאפיין הרוחני של האדם אויב האדם, במצב חברתי או יחידאי, הוא ראייתו את הרצח – הריגה יזומה של אדם אחר - כדבר לגיטימי. סטיה שפלה זו, שיכולה להתבטא כפגם נפשי או רעיוני, ולעתים בשניהם גם יחד, מגיעה לשיאה בצורה המובהקת ביותר ברצח ילדים. אין הכוונה למעשה שנעשה בסערה בלתי נשלטת של הנפש אלא בהחלטה המבוססת על מחשבה וממוסדת כחלק מגישה כוללת שרואה רצח ילדים כחלק טבעי של רצח בכלל.

לאחרונה הוגשה בישראל תביעה נגד אזרח שרצח את ילדתו בת השלוש. על פי הודאתו נעשה הדבר בכוונה תחילה ומתוך תכנון מדוקדק. סוג כזה של מעשה אינו ניתן להבנה אמיתית בין בני חברה אנושית שפויה; הסיבה לכך היא שבאופן קטגורי אין אדם שפוי מחזיק בכלים להבנתו של רוצח. למעשה אין בידי אנשי הרוח של חברה תרבותית דרך להבין אירוע כזה קודם כל כי לא ברור אם הדבר שייך לתחום הפסיכיאטריה או הקרימינולוגיה. זוהי גם הסיבה לכך שהטיפול התקשורתי בפרשה זו היה מביך משהו, מכיוון שנראה היה כי לא קיימת בין אנשי הרוח והתקשורת בישראל אחדות בנוגע להבנת הדבר או מישהו שייצא באופן חד-משמעי וישמיע לגבי הנושא הצהרה עקרונית.

הדבר בולט על רקע ההבדל התרבותי בין היהודים לערבים, שכן רצח תוך משפחתי בחברה הערבית הוא כמעט דבר שבשגרה, שלא לדבר על כך שחברה זו מעריכה ומכבדת אב או אח שהמית את בת המשפחה בשל "חילול כבוד המשפחה". מבחינת אנשי התקשורת בישראל גם אלימות בין יהודים לערבים נתפסת כמובנת. במקרים רבים מואשמים אזרחי ישראל על ידי התקשורת במעשי רצח של ערבים – במיוחד אם וכאשר מדובר בחיילי צה"ל או במתישבים המגינים על עצמם - אך במקרה מסוים זה רעמה שתיקתה של התקשורת. נראה שזו, המתיימרת להחזיק בהבנה (לכאורה) ובהסכמה (כביכול) לגבי ענינו של האדם הלאומי לקטול את בני העם הערבי, איננה יכולה להבין ולתת הסבר למניעים לרצח של אדם מן הישוב את ילדתו, עצמו ובשרו.

אך למעשה אין אנשי התקשורת בישראל יכולים להבין באמת שום רצון לרצח, כי רובם משתייכים לעם היהודי. על אף הסתייגותם הברורה של חוגים מסוימים, אין ברירה אלא להכיר בעובדה שככלל אין העם היהודי נמנה על חברות הרצח ובניו אינם מעוניינים בכך. היהודים מהווים חלק מעולם אנושי בריא ושפוי שתאוות הרצח בכלל – וכזה של ילדים בפרט – איננה קיימת בו ואיננה מקובלת בו כלל.

אדם בריא איננו יכול להביא את עצמו להבין מעשה של בחירה ויוזמה של רצח אדם אחר. ככזה הוא מהווה חלק של חברה אנושית בריאה, שהגשימה את ההישג היסודי של חיים משותפים. איסור הרצח היא אבן יסוד ובוחן של התרבות האנושית המתקדמת, אשר רואה את חיי האדם כערך עליון. בחברה אנושית תרבותית הראויה לתואר זה נחשב רוצח – ובצדק - לסוג של חולה נפש. המחשבה שיש מה להרוויח מגרימת מותו של אדם אחר, במיוחד כאשר מדובר במי שאיננו מהווה שום איום, וקל וחומר כשמדובר בילד, מגלמת בהכרח צורה של סטיה תבונית ופיגור תרבותי. סטיה זו מצביעה על כך שבעליה נמצא במצב חולני מבחינה נפשית והפיגור מצביע על כך שאדם זה אינו מחזיק בזכות לקחת חלק בחברה אנושית מתורבתת.

יש להכיר בכך שאדם המגיע למסקנה שמן הצדק הוא לרצוח ילד – ועקרונית אין זה משנה אם מדובר בילדו שלו או של אדם אחר – עובר בכך למימד שונה מזה שבו נמצא אדם בריא. ואם זהו המצב לגבי יחיד אנושי שחוטא ברצח ילדים, הדבר נכון וחמור פי כמה כשמדובר בחברה שלמה שרצח כזה מקובל עליה כחלק מדרך חיים לגיטימית. אך כזו היא חברת האויב המקיפה את מדינת ישראל; זוהי חברה של רצח בטבעה ובאופיה, הרואה את מעשה הרצח כחלק מחיי אדם. לבניה של חברה זו נראה הרצח בכלל – ורצח ילדים בפרט – כחלק טבעי באיסטרטגיה קבועה של מגמת החיים.

בחברות רצח קיימת התייחסות שונה לגמרי מזו שקיימת בעולם התרבותי לרצח ילדים, אותו הם רואים כחלק ממלחמתם. בזמן שבו מי שרוצח ילד נתפס בעולם התרבותי כפושע נחות, זכה אדם כמו סמיר קונטאר, המחבל שרוצץ את ראשה של ילדה קטנה, לכבוד ויקר בין בני עמו, הרואים את מעשהו זה בהערצה. אדם כמו מוחמד דחלאן שהנהיג את מעשה הרצח נגד אוטובוס ילדים בגוש קטיף נחשב היום למנהיג פוליטי לגיטימי. ארגוני הטרור הפלשתיניים, הדוגלים ברצח כבחלק קבוע במלחמתם נגד ישראל, משלבים בפעולות המלחמה שלהם פעמים רבות ילדים. בעורמתם האכזרית הם משתמשים בהם גם באופן מעשי בשדה הקרב וגם כאמצעי פוליטי להתקפת ישראל.

למרבה האירוניה, התמחו אירגונים אלה ותומכיהם בהאשמת ישראל בפגיעה בילדים בפרט ו"אוכלוסיה חפה מפשע" בכלל, אף כי הם אלה המבצעים מתקפות על מטרות מסוג זה דרך קבע – ואף מקבלים לגביהן גיבוי של גורמים מן העולם כולו. זה גם ההקשר המתאים לציין כי כל תמיכה ושותפות עם רוצחים פירושה סיוע לרצח ושותפות בו.

בהקשר זה יש להבין מדוע יעלו בתוהו כל הנסיונות של בני התרבות להעניק מידה של לגיטימציה לגישת הטירוף הרצחני האופיינית לחברות הרצח. זה אמור לגבי כל דרך של הצגת מניעי הרוצחים כ"עמדות פוליטיות" או הצגת הרוצחים עצמם כ"לוחמי חירות". מושגים אלה באים לספק מעטה של הבנה למהות שאיננה יכולה להיות מובנת באופן שונה מזה של מצב מחלה. את הסתירה שביחס כלפי הנושא מצד התומכים בעמדות הטרור ניתן לחשוף ברגע שבו יצטרכו לראות רוצח בכלל ורוצח ילדים בפרט כשכנם.

תרבות רצח היא חברה שבניה אויבי אדם; ההבדלים בין תרבויות האדם הנאור לבין תרבויות הרצח מתבטא בהבדל היחס שמקבל מי שרוצח את בני משפחתו בכל אחת מהן: בזמן שבחברה אנושית בריאה נדון איש כזה לאשפוז מקבל אדם על אותו מעשה יחס של כבוד והערכה בחברת הרצח. ראיית מעשה הרצח כדבר הנעשה "למעןם כבוד המשפחה" רק מחזקת את העובדה שהחיים בחברה מסוג זה מסוכנים לבני החברה עצמם הרבה לפני שהם נושאים את חיידקי המחלה למלחמותיהם נגד החברות השפויות של העולם התרבותי.

טעות חמורה היא לחשוב על ההבדל בין רוצח לבין אדם תרבותי כעל הבדל השקפתי בלבד; ההבדל בין בני אדם תרבותיים לבין אנשי תרבות של רצח הוא ההבדל בין בני אדם למשהו שונה מאדם. משהו זר ומנוכר לתרבות אנוש. זהו הבדל של טבע בין מי שבריא בנפשו למי שלוקה במחלת נפש קטלנית וממאירה. הרצח בכלל – ורצח ילדים בפרט – הוא אבן הבוחן המבחינה בינינו כאנשי תרבות לבין אויבינו. הם, רוצחי הילדים, אינם קיימים אך ורק בעולם הערבי או בתרבויות מפגרות. מדובר בסטיה הסטורית שאת שרידיה, כפליטים ממימד חייתי אנטי-אנושי, ניתן למצוא בכל אתר וזמן. בהזדמנויות רבות מצליחים הם לגרור אומות שלמות למצבים של טבח המוני, כמו בגרמניה של מלחמת העולם, שבה התחילו אויבי האדם את מעשיהם באוכלוסיה המקומית עןד לפני המלחמה.

בין אם מדובר ברוצחים בני תרבות של רצח הגורמים למלחמות או ברוצחים יחידים, הפוגעים בבני משפחתם אין לאויבי אדם אלה ולשותפיהם מקום בחברה אנושית בריאה, שכן הם מייצגים מצב של מחלה חסרת מרפא. העולם התרבותי ידע ליישם מסקנה זו אחרי המלחמה הגדולה האחרונה בהענישו את יוזמיה ומנהליה, שחטאו ביוזמת רצח המונים, מבלי לתת להם ליהנות מעובדת היותם "מורמים מעם" או מכך שמילאו את כללי העולם הדמוקרטי. הדבר נבע מהידיעה הברורה כי יש ביחסי אנוש פשעים שלגביהם אין סליחה ומחילה וכי אין בכוח החרטה – אף אם היא קיימת – לשלם עבורם.

מטורף יכול להצטייר כאדם מרשים המסוגל לקנות לבבות. מצבו הרוחני של רוצח-מטורף מסוג זה יכול להיות מאובחן כמצב של שפיות ואיזון. בהקשרים חברתיים ידועים, הנפוצים בעולם כדיקטטורות רצחניות, זוכים רוצחים להשיג עמדות של כבוד והשפעה ולהאריך ימים ולו רק על יסוד הפחד שהם מעוררים בבני עמם. בכך מתבטא ההבדל שבין טירוף לטפשות. רוצחים מטורפים מסוג זה אינם טפשים; הם מזהים את בני האדם הבריאים כאויביהם ומסייעים זה לזה במלחמה נגדם. במלחמות הגדולות מצאו הם דרכים אף לשתף פעולה זה עם זה, כמו הברית שנכרתה בין גרמניה הנאצית ליפן הקיסרית. זו העידה יותר מכל על קיומה של מגמה אנטי אנושית מובהקת, הרואה את החברה כעולה בערכה על היחיד ואת חיי היחיד כערך נפסד.

בימינו מתבטאת גישה זו בהצדקת מעשי הרצח של אויבי ישראל, הן בינם לבין עצמם והן כלפי העם היהודי. ואין כמו העם היהודי, ששילם בעבר הרחוק והקרוב מחיר כבד בדם עולליו, שיודע על קיומן של מפלצות אדם אלה גם בעולם של ימינו. לכן יש לייחס לעובדה שדיקטטורים שופכי דם וארגוני טרור רצחניים מקבלים תמיכה כלל עולמית משמעות של סכנה גדולה לפחות כמו זו של מלחמת העולם האחרונה.

מה שמבטא את טבעם של כל הרוצחים בצורה המובהקת ביותר הוא שנאת החיים. זו, המתבטאת ברמה הנפשית האישית או בדרך של הצדקה רעיונית, מקשרת בין רוצחי הילדים בכל אתר וזמן לאורך ההסטוריה האנושית. זהו החוט המקשר בין הישראלי רוצח בתו לבין הנער הפלשתיני שחוגר על עצמו חגורת נפץ, לקלגס הנאצי שמכניס את האם היהודיה וילדה למשרפות, לטייס היפני המתאבד המרסק את עצמו על ספינות אמריקניות במלחה"ע השניה והערבי החברונאי שטובח בשכניו היהודים בשל הסתה דתית – וכל מי שתומך בהם בכל דרך שהיא. כל אלה שותפים למגמה יסודית אנטי-אנושית אחת - שנאת החיים. בשעת המבחן מכריעה שנאה זו, מבחינתם, את כל שאר הערכים, כולל את אהבתם למשפחותיהם שלהם. יותר מכל מנעמי החיים וערכיהם, יותר מכל תענוגות הקיום ויפי טבע העולם ובוודאי יותר מכל השגיו הנפלאים של המין האנושי, בעלי ערך עבורם הם המוות, האבדן והכאב שהם גורמים ומביאים לעולם.

לבני אדם הרואים מעשי רצח בכלל והמסוגלים לרצוח ילדים בפרט אין מקום בעולם התרבותי. כפי שאין להסכים עם מעשי רצח אסור להתיר הצדקת רצח. רוצחי ילדים הם בניה החולים של האנושות, שאל לנו להסכין עם קיומם. היחס בין ערכי החיים לאבדן הערכים – יש בו כדי לפסוק באופן חד-משמעי כי אין לדוגלים ברצח מקום בין בני אדם תרבותיים. כאשר נחשף רוצח מסוג זה יש להפרידו מחברת אנוש. באותה מידה שומה על חברה תרבותית הנתקלת בחברת-רצח לפעול כדי להכריעה במלחמה ולמחותה מעל פני האדמה. חברה מסוג זה אסור לראות כביטוי זמני של בעיה אלא כמוקש חי המסוכן לאדם.

תרבות רצח – במיוחד כאשר מדובר בחלק מהעולם הערבי-מוסלמי - איננה מתאימה לשלום ולמעשה גם איננה מבינה אותו לאשורו. עבור חברי ארגוני הטרור למלחמה נגד ישראל יש רק פתרון אחד: חיסולה של ישראל. כשהרוצח המכובד יאסר ערפאת הצהיר ביותר מדרך אחת כי הסכם השלום עם היהודים אינו אלא זמני וכי מדובר בחלק מאיסטרטגיה כוללת שמטרתה להשמיד את ישראל, הסבירו זאת חלק מהפרשנים כהכרח פוליטי; כלפי חברתו, הסבירו, הוא חייב להציג חזות של לוחם בלתי מתפשר אחרת חשוף הוא לסכנה דוגמת זאת שבגללה נרצח סאדאת. היותם של דברים אלה נכונים רק ממחיש את הסכנה שקיימת בהתקשרות עם חברת אויבי אדם מסוג זה. ערפאת ביטא את ההגיון הפנימי שבו יש לנקוט כלפי המחלה שייצג באישיותו ובחברה שאותה הנהיג. בניה של חברה חולה זו, שמנהיגיה הם רוצחים מדופלמים, רואים הריגת כל איש, אשה וילד בעם היהודי כחזון לאומי לגיטימי. מנקודת המבט של ישראל והעם היהודי זהו סימן הזיהוי של חברת רצח שיש לפעול כדי להפסיק את קיומה.

דומה הדבר למצב שבו מזהה אדם בריא את קיומו של חיידק מסוכן בסביבתו. עליו לראות זאת כסכנה לא רק לבריאותו העכשווית אלא לדורות שיבואו בעקבותיו. חוש האחריות שיש לכל מי שמעוניין בבניית עתיד לילדיו מחייב אותנו, כבניה של חברה נאורה, לא לקבל את קיומם של הסכמים עם אויבי אדם מסוג זה, גם אם יש הקוראים להם "שלום".

גם אם היו הסכמי השלום עם חברות הרצח שמסביבנו מתמלאים במדויק היו הם נושאי סכנה גדולה לעתיד. קל וחומר שיש לראותם כהסכמים המאפשרים לאויב להתכונן לשלב הבא של המלחמה. דומה מצבנו היום למצבו של העולם בין שתי מלחמות העולם, כאשר נוצחה גרמניה במלחמה, אך ההסכמים שנערכו עימה לא חיסלו את היותה מסוכנת לשלום העולם, כפי שהוכיחו הדברים שקרו תוך דור אחד. גם הסכמי הפסקת האש שבהם מעורבת היום ישראל עם ארגוני הטרור שמקיפים אותה אינם אלא אשליות מסוכנות, שכן הפסקת הלוחמה, שנראית בעיני אדם שפוי כהתגשמות חלומו הפוליטי אינה אלא פסק זמן של הכנה והתחזקות לקראת שלב המלחמה הבא מבחינת רוצחי הילדים.

נתונים נוספים