שרון הכובש
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 935
שרון הכובש
מכר שלי הציע לי לאחרונה את הסיסמה: "ישוחררו פולרד ושרון משבי האמריקנים!"
היופי שבסיסמה זו, זולת העובדה שהיא מצביעה על אמת מוחלטת, הוא ביחס שבין שבי פיזי, אוביקטיבי, של אדם שאויביו כבלוהו בכבלים אמיתיים, לבין השבי הרוחני של אדם שאויביו כבלוהו בשקרים, באמונות שווא ובמחדליו הפסיכולוגיים. זהו גם טבע העימות בינינו לבין אויבינו, אשר המוסלמים שבהם פוגעים בנו פיזית והנוצרים שבהם – רוחנית: האמריקנים והאירופאים מן המדינות הנוצריות קושרים את ידינו ומסגירים אותנו לידי הרוצחים המוסלמיים.
ואנו עוסקים בשאלה רבת התשובות האפשריות, כבמבחן אמריקאי, תרתי משמע: האם שרון הוא טיפש / רע / שמאלני / פחדן / בוגד / מטורף? (מחק את המיותר). והבעיה היחידה בנסיון לפתור את החידה הזו היא שבעודנו מותקפים במימד האובייקטיבי של המציאות על ידי אבנים, כדורים וטילים (!), בעוד מספר הקרבנות, האלמנות והיתומים מרקיע ועולה, אנו נגררים על ידי הנהגתנו –וכמוה – אל תהומות העיסוק במכמני הנפש הסובייקטיבית של שרון, התינוק שנשבה על ידי האמריקנים. ואכן, עושה רושם שהבעיה איננה אידיאולוגית אלא פסיכולוגית.
כמו שמשון הגיבור, קצר הרואי, אשר כוחו האדיר דולל על ידי עזתית, עד כדי כך שהניח, לבסוף, לאנשים שלשמאלו, לכפות אותו ולהסגירו לידי האוייב, גם היום הוסגר הגיבור הישראלי, אימת האוייב לשעבר, לידיה האכזריות של אידיאולוגיה נוצרית. במושג ה"כיבוש", שהוצג על ידו כפליטת פה, חשף התינוק שנשבה את תסמונת המצפון הנוצרי הדואב של השמאל, אשר הובילה רבים מבני עמנו אל בתי הקברות.
התסמונת המעורבת היא פסיכולוגית ביסודה (פסיכולוגית, כי היא איננה מודעת לחלוטין, ואם היתה, היתה נשברת ומופרכת חיש קל על ידי השכל הישר) וניתן לקרוא לה: תפישת הצדק הנוצרי. ביסודה של זו תפישה רעיונית מעוותת של צדק, המניחה כי כל צורה של מלחמה איננה מוסרית. באופן הגיוני, באדם הלוקה בתסמונת זו מתפתח נגיף של דימוי עצמי מוסרי ירוד, הגדל וגורם לבעליו סבל ביחס ישר להיותו מעורב בפעולות מלחמה.
בארצנו ניתן לצפות בקיומה של תסמונת זו במיוחד בבניו הותיקים של מחנה השמאל, אשר היה מעורב במלחמות רבות ויחד עם זאת היה חשוף, דרך הפציפיזם הסוציאליסטי, להשפעה הנוצרית השלילית שלעיל. הנוצרים בני דת משה, שהיו מבוני המדינה, מעולם לא היו משוכנעים בצדקת מלחמתם. לכן, כמו נוצרים טובים, הם חיפשו לפני מותם כפרה ומחילה על פשעיהם. זה, כנראה, ההסבר למה שמוביל את מי שהיה לוחם ממולח וקשוח בשדה הקרב לפסגת (או, יותר נכון, לשפל) הטפשות שבתכנית ההתאבדות הקולקטיבית של הנשיא בוש.
אבל טיפש ככל שיהיה אדם, יש לו זכות לתת רק את חייו לאחרים – לא להקריב את חייהם של בני אדם אחרים על מזבח הטפשות שלו. וקל וחומר על מזבח התסמונת הפסיכולוגית שלו.
שרון, בקולקטיביזם העיוור שלו, עוסק היום במסירת חיי אחרים למולך (תרתי משמע), על יסוד התירוץ העתיק ש"כשחוטבים עצים נופלים שבבים" ושזה מוסרי, מקובל וצודק למות למען הכלל. כמו כל פקיד שמאלני בעל חזון – ואין זה משנה אם מדובר בסטאלין, קאסטרו או ביילין – מוכן סבא שרון לסכן על לוח המשחק הפוליטי את חייהם של כמה מאות מבני עמו כדי להרוויח כמה מליונים – והמחיר נראה לו סביר בהחלט.
הטרגדיה של עולמנו היא שלרבים מאיתנו נראה הדבר גם כן סביר – ובמיוחד כשזה נעשה על ידי מי שסיכן את חייו שלו בשדה הקרב. אך האדם הוא יחידה שאין כמות גדולה ממנה -ומבחינה מוסרית אין במתימטיקה או במוכנות לסיכון עצמי של חיים משום היתר לסיכון – או הקרבה – של בני אדם אחרים. המוסר קובע כי הזכות לסיכון חיי אנוש נמצאת באופן בלעדי בידי היחיד שחיים אלה הם שלו – וכל פעולה שמאיימת על חייו הופכת את הפועל לאויבו.
טיפש המוסר את חייהם של אחרים לידי רוצחים עובר בכך את הגבול שבין טפשות לרוע. לרוע צורות רבות; במיוחד בהקשר שבו נמצאת ישראל, כל שיתוף פעולה עם רוצחים, בין אם היא נעשית על ידי נשיא ארה"ב, הלוחץ באופן פעיל על ישראל להיכנס לגוב הצבועים, ובין אם היא נעשית על ידי הימנעותם של אזרחים מן השורה מלקרוא בשם "בוגד" למנהיג בוגד, היא שיתוף פעולה עם רוע – ולקיחת חלק באחריות על הנזק שייגרם מכך.
נאמר כבר על ידי חכמי העבר כי הקובע את שדה הקרב הוא הקובע את תוצאות המלחמה. היום מוצאים את עצמם הפרשנים והמדינאים הישראלים עסוקים בנסיון לפתור בעיות כמו מערכות היחסים שבין ערפאת לאבו מאזן ובנסיון לאחות את הקרעים שביניהם – רק שאלה דמיוניים בדיוק כמו קיומם של העם הפלשתיני, הפליטים או הבעיה הפלשתינית, ואין צורך לומר שהתייחסות רצינית של ישראל ל"בעיות" מסוג זה תגרום לייצורם יש מאין מבור התחתית האפל של תודעתם הסובייקטיבית של אויבינו.
כשבעלי השכל הישר תמהים מה מביא אנשים מתוחכמים ונבונים כמו שרון ובוש לתמוך בשטות גמורה כמו בתכנית מפת הדרכים, טוב יעשו אם יבינו כי לא בשכל מדובר אלא ברגש: הנושא האמיתי של התכנית אינו דרכים אלא צרכים – צרכים פסיכולוגיים, אשר המחזיקים בהם אינם מסוגלים לנתחם הגיונית. כמו שאדם צמא מתקשה להגביל את עצמו מלגמוע מים אסורים, מתקשים מדינאי המערב להבחין בין מותר ואסור כשמדובר בצרכיהם הפסיכולוגיים – וצורך כזה הוא שמגולם בתפישת הצדק הנוצרית.
בהתאמה לכך הפוליטיקה של היום, המתמקדת בבעיות שהן פרי דמיון של פסיכולוגיה חולנית, איננה שתה את ליבה לערכי האמת והצדק המציאותיים המתעמתים ביניהם ביסוד התופעות הפסיכולוגיות; כאמור לעיל, מאחורי הפוליטיקה נמצאים רעיונות פילוסופיים ודתיים, אשר, במיוחד כשמדובר בדתות לא רציונליות, הם טמונים, שמורים ומוגנים במעטה של פסיכולוגיה.
בעולם הפסיכולוגיה, ברמה שבה היא מתחוללת – ובמיוחד בעמק הפסיכולוגי של מנגנוני ההגנה - אין מקום לויכוחים, דיונים או הסכמים. אלא רק לעובדות מדרגה ראשונה: עובדות פיזיות, חמריות – וכואבות. כמו סמים מטשטשים, זריקות הרדמה ורצח – כי הרמה הפסיכולוגית איננה כזו שבה מתבצע דיון או מושגים פתרונות מושכלים אלא רק המקום שבו עוסקים בכאב, כלומר: מייצרים אותו ו/או מחסלים אותו.
מפלצתיות השיטה הנוצרית נעוצה בכך שהיא מציירת לשבוייה דמות עולם של סבל שלא ניתן להתחמק ממנו; לפי הנצרות, יכול אדם לבחור רק בין סוגי סבל: בין סבל קרוב לסבל רחוק. בקרב יכול הוא לבחור בין סבלם הקרוב של אויביו לבין זה של עצמו. אך גם אם יבחר בסבלם הקרוב של אויביו, כלומר לנצחם בשדה הקרב, הוא לא יתחמק מסבלו שלו, שיבוא מאוחר יותר.
סבל מאוחר זה יילך ויתגבר בנפש הנוצרי ביחס ישר לאי יכולתו להתמודד עימו. אם חלש היחיד מלהתמודד עם נקיפות מצפונו ומוסר הכליות שלו מגיע הכומר המוודה ומספק לו מוצא: תשלום כופר.
הכופר המקובל על הנצרות מאז הצלב הוא, בהתאמה, קרבן אדם. אצל השמאלן הקולקטיביסט, מדובר באדם אחר. בנצרות (ובעקבותיה האיסלם), שהעלתה על נס את העקרון של קרבן אדם (מאז ישוע השאהיד) היו הקרבנות המומלצים ביותר בני עם אחד, מסויים מאד, שהוא – שלא במקרה - גם העם שהביא לעולם את הבשורה על חוסר הצורך האלוהי בקרבנות אדם.
וזו, אולי, אחת מן הסיבות הרבות שבשלן אל לנו להניח לשרון, היהודו-נוצרי, להרשות לאמריקני הנוצרי להקריב את היהודים בישראל כדי שזה יפצה את עצמו על הערבים שקטל במלחמות ישראל וזה על המוסלמים שחיסל בעירק, באפגניסטן והשד יודע היכן עוד...
ובכל מקרה, אסור לנו, המוכנים להילחם בשדות האידיאולוגיה של עמנו, להסכים שיקריבו אותנו על מזבחות הפסיכולוגיה של עמים זרים.
אוהד קמין