שתיקת הרועה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 985
שתיקת הרועה
בתכנית הרדיו שלה הביעה לאחרונה נדיה מטר תדהמה מכך שאריאל שרון עדיין מקבל תמיכה כה רחבה מן הציבור. אחרי כל חוסר האחריות, הבגידה והמחדליון שהפגין מאז היבחרו לראשות הממשלה, נשאלת באמת השאלה: מה קורה כאן?
ההסטוריה לא תוכל להתעלם מהזעקה קורעת הלב של מי שרואה את העוול הברור כל כך לנגד עיניו. אך מה הסיבה לכך שהעוול הזה אינו זוכה לביטוי מצד הציבור? מה הסיבה לכך שלא קיימת שום התנגדות ברורה מצידו של הציבור המרומה, שום מחאות או הפגנות בגנות הממשל המפקיר את אזרחי המדינה לידי האויב.
את התשובה ניתן, אולי, למצוא במה שקרה לפני מספר חדשים, כשהצהיר שרון, כרעם ביום בהיר, על תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינית. בכך אמר, למעשה, לבוחריו ולחברי מפלגתו: "רימיתי אתכם, רבותי!"
בסיטואציה המדהימה ההיא, היה הדבר שלא-ייאמן לא אמירתו של שרון, אלא שתיקתם הרועמת של כמעט כל שרי ממשלתו וחברי המפלגה שלו; אנשים אלה נתנו את מיטב שנותיהם ואת כל חייהם למאבק על עקרון היסוד של תנועת הליכוד, המופיע בחוקתו, שהוא שמירת אמונים לארץ ישראל השלמה ואי ויתור על אף שעל ממנה. אנשים אלה, ששמעו מפי שרון על שבירתו את העקרון המקודש הזה, שעליו נלחמו ומתו מייסדי התנועה, לא נקפו אצבע בתגובה, לא הרימו קול ולא מחו.
מה שלא הצליחו לעשות במשך מאה שנות מאבק הערבים, הבריטים וגנבי התינוקות הסוציאליסטים, הצליח לעשות שרון במשך שנה: לשתק את יורשי האבות המייסדים. לכן, התשובה לשאלה "מה גרם לאנשים כמו עוזי לנדאו, משה ארנס ודומיהם, שנחשבו לנאמני התנועה, לשתוק?" מחזיקה בתוכה את המפתח לשאלה "מה גורם לאזרחים – ובתוכם לאנשי הליכוד הותיקים - להמשיך לתמוך ולסמוך על מי שרימה אותם?"
התשובה, במלה אחת, היא: טרור.
זנו טרור מיוחד, לא פשוט, שאיננו רק הפחדה במשהו פיזי אלא התראה בפרהסיה ממשהו יסודי יותר, אשר קרוב יותר לנפשו של אדם מאמיתותיו המוצהרות. מן הסתם הצליח לזהות שרון כשל יסודי בנפש האנושית, אשר מונע ממנה לצאת למלחמת חורמה על ערכיו המוצהרים. יותר מסביר שמדובר בתוצאתה של שחיקת ערכים שהחלה לפני הקדנציה של שרון, תחת הכותרת של "ריאל-פוליטיקה".
אם אכן זו התשובה, משמעה שהדבר שמפחיד ביותר את אנשי העקרונית מהציבור או מן הליכוד איננו ויתור על ארץ ישראל או על נחלתם אלא המחשבה שהם כבר אינם מעודכנים, שגישתם מייצגת אי מעשיות וחוסר פרקטיקה. במקרה שמחשבה מסוג זה חדרה לתפיסת עולמם של בני האדם בישראל הם נוצחו על ידי אויב גדול וחזק יותר משרון ומבגין, שהתחיל את הפשרה האיומה עוד בהסכם שנחתם עם מצרים.
בהקשר זה אין השתיקה הגדולה שייכת לכבשים אלא לרועה, ראש הממשלה, הנוקט במדיניות המיוצגת באמירה "כשחוטבים עצים עפים שבבים". רבים הם אלה הסוברים שמדובר בהצהרה נכונה במצב הפוליטי הקיים, אלא ששבבים אלה שבהם מדובר הם בני אדם חיים.
שלא כמו שסוברים רבים, הבעיה המרכזית לגבי שרון איננה עמדתו בענין מדינה פלשתינית. זו ידועה בציבור הישראלי כעמדה שמאלנית נפוצה. הבעיה היא עמדתו של שרון בנושא פנימי יותר: מחוייבותו לחוקת הליכוד ולבוחרים בו.
בזמן שלטונו של שרון נעשו מעשים נוראים למתיישבים בחסות שתיקתם של בכירים בליכוד וראשי ההתיישבות ביש"ע. לגבי רוב פעולותיו אלה לא צירף שרון נימוק או הסבר כלשהם. בהקשר זה, יותר גרועות בהרבה מאמירותיו החסרות היו שתיקותיו.
ניתן לסכם את המצב כך: על רקע שתיקתו המפחידה של הרועה, ניתן להבין טוב יותר את שתיקת הכבשים, שכן הן משותקות מרוב אימה. המפחיד במצב הוא בדיוק העובדה שהעם האמיץ, המוכן לצאת למלחמה לחיים ולמוות על ערכיו, חושש ממה שיעשה לו זה שבו האמין, כי האיש הצליח לשבור את אמונו בו.
הרבה מנסיונו הצבאי כרועה הביא עימו שרון אל הפוליטיקה. כמי שאמר פעמים רבות "אחרי!" והוביל כרועה נאמן את עדר האריות של ישראל למלחמה הפך שרון למי שמסכים שזאבים יקחו מן הצאן ללא כל התנגדות ובכך הפך במו ידיו את העדר לכזה של כבשים חלושות וחוששות.
מה שלא הרשו דוד ומשה, אשר הלכו לבקש את הצאן התועות כדי להצילן מידי הטורף, מרשה היום שרון, שלקח על עצמו להיות רועה העם. שרון שהתיימר להיות מנהיגנו מוכן, בניגוד לכל הבטחותיו, לחלות את פני הזאב בעולה, על רקע שתיקתן של הכבשים שיצר. ובשל חוסר ההגיון של מהלכיו חוששות כבשי העדר הישראלי אפילו מלפעות.